המצווה העיקרית של ליל הסדר : והגדת לבנך.

בתורה נאמר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים" (שמות יג,ח)

מסביר ספר החינוך – לספר בעניין יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח לשם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם.

וכבר פרשו חכמים מצות הגדה זו הוא בליל ט"ו בניסן בשעת אכילת מצה. ומה שאמר הכתוב לבנך, לאו דווקא בנו  אלא אפילו עם כל בריה.
ועניין המצוה, שיזכור הנסים והעניינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח האל יתברך נקמתנו מהם, ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים מפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב.
משורשי מצוה זו – מה שכתוב בקורבן הפסח. ואין מן התימה אם באו לנו מצות רבות על זה, מצות עשה ומצות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו.
ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותנו ובתפילותנו ' זכר ליציאת מצרים', לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות הוא ובידו לשנותם, כפי שיחפץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים, ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים. הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקים האמונה בידיעת ה’ יתברך, וכי השגחתו ויכולתו בכללים ובפרטים כולם.
מצוה זו מתחילה מראשית האומה

אברהם מוגדר כמי שעתיד ללמד את בניו:  "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח,יט)

במהלך יציאת מצרים הקב"ה אומר למשה רבנו:

"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'." (שמות י, א-ב)

גם במצוות קריאת שמע (אנו קוראים פעמים ביום)

"ושננתם לבניך ודברתם בם בשבתך בביתך ובכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו,ז)

במתן תורה

לפני –  "ויאמר ה’ אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם. והיו נכנים ליום השלישי כי ביום השלשי ירד ה’ לעיני כל העם על הר סיני. והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו כל הנגע בהר מות יומת. לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשך היבל המה יעלו בהר. וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם ויכבסו שמלתם. ויאמר אל העם היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות יט, ט-טו)

אחרי – (חזרה לחיי המשפחה)

" ויאמר ה’ …  מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעלם. לך אמר להם שובו לכם לאהליכם. ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נתן להם לרשתה. ושמרתם לעשות כאשר צוה ה’ אלקיכם אתכם לא תסרו ימין ושמאל. בכל הדרך אשר צוה ה’ אלקיכם אתכם תלכו למען תחיון וטוב לכם והארכתם ימים בארץ אשר תירשון" דברים ה, כד-כט)

הוספות בליל הסדר בעניני הכניסה ארץ ישראל

בליל הסדר אנו מספרים על יציאת מצרים בגלות מיעטו להזכיר את ארץ ישראל בהגדה'. שתי הוספות מומלצות כאן כדי להדגיש את ההגעה לארץ ישראל:

1. הוספת כוס חמישית.
2. השלמת קריאת מדרש ה'ספרי' על פרשת 'מקרא ביכורים'. המדרש כתוב ב'הגדה' ושם הוא מסתיים בדרשת רבי יהודה שהיה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב. את המשכו של המדרש בכניסה לארץ ישראל אין אנו רגילים לקרוא. לדעתי ראוי להוסיפו במקום זה.

נזכה לאכול מן הפסחים – השתא בירושלים השלמה – דוד לוי – רב הישוב.

נדגים זאת ע"י התבוננות בליל הסדר ובהגדה של פסח שהתקבלה במשך הדורות ומשמשת כבר אלפי שנים כבסיס לסיפור ביציאת מצרים:

עיקר סיפור יציאת מצרים מתחיל, בסדר ההגדה, אחרי שהבן שואל את אביו.

במשנה מופיעים אחר שאלות הבן דברי רבן גמליאל "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו". מסדרי ההגדה הוסיפו לפני כן שלש פסקאות :

            "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלוקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. …"

"מעשה ברבי אליעזר … שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית."

"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר: למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. "ימי חייך" – הימים, "כל ימי חייך" – הלילות. וחכמים אומרים: " ימי חייך" – העולם הזה, "כל ימי חייך" – להביא לימות המשיח".

הפסקא הראשונה אכן עונה לשאלות הבן ומספרות ביציאת מצרים, אבל שתי הפסקאות שאחר  כן אינן עוסקות ביציאת מצרים.

מעשה ברבי אליעזר' אינה עונה לשאלות הבן אלא מתארת תיאור הסתורי תמוה על מפגש גדולי הדור בבני ברק וישיבתם שם בליל הסדר במקום חשוך ובנפרד מתלמידיהם.

'אמר רבי אלעזר בן עזריה' אינה עוסקת כלל בסיפור יציאת מצרים אלא בהזכרת יציאת מצרים. זו סוגיה הלכתית ממסכת ברכות ממנו לומדים על חובה מהתורה להזכיר את יציאת מצרים גם בלילות. חובה אותה אנו מקיימים בכל יום בקריאת פרשת ציצית שבקריאת שמע. מופיע שם  גם דעתם של חכמים לגבי הזכרת יציאת מצרים לעתיד לבוא.

מדוע הוסיפו חכמים שתי פרשיות אלו להגדה של פסח ?

נראה לומר שהכוונה, מיד בתחילת סיפור יציאת מצרים, בקיום מצוות 'והגדת לבנך', להרגיש שהדברים נוגעים לא רק לעבר אלא גם לנו היושבים בליל הסדר ומספרים וגם לעתיד לבוא.

פרשת מעשה ברבי אלעזר מתארת לנו כינוס מוסווה של חכמי הדור העוסק בגאולה בימיהם, בתכנונה ובקידומה.

דברי רבי אלעזר בן עזריה ובן זומא עוסקים בגאולה עתידית – להביא לימות המשיח.

כך בסדר ההגדה שאנו אומרים בליל הסדר, וכך עלינו לנהוג בכל חגי הגאולה העוברים עלינו – לאגור כוחות ולעסוק בתכנון ההתקדמות בימינו, מתוך צפיה והכנה לעתיד  – לימות המשיח.

מועדים לשמחה לגאולה שלימה

דוד לוי

רב הישוב

הוספת לבנים לחרוסת

בבית הורי נהוג היה לגרד לבנים בערב פסח כדי לשים ממנה בחרוסת (אבקה).

מקור למנהג זה מופיע בספרו של החיד"א על השו"ע, ברכי יוסף. (תלמיד החיד"א לימד וסמך לרבנות את סבא רבה שלי). החיד"א מצטט את שבלי הלקט הכותב "ויש משימין בו מעט חומר או גרירת לבנה זכר לטיט". ומוסיף את דברי הרב בית דוד שכותב "דבשלוניקי העידו זקנים שהיו נותנין בחרוסת אבן קיילירמינ"י כתוש … ומנהג איזה קהילות שבשלוניקי אפשר שנתפשט על פי נסחת רש"י ורשב"ם או על פי שבלי הלקט".

בהגיעי לאבני חפץ, הוספתי למנהג זה נופך משלי. בכל שנה יצאתי לחצוב (ולהפוך לאבקה) אבנים ממקום אחר בישוב ובסביבה. השבח לאל, הישוב התרחב, ומרבית המקומות מהם חצבתי מיושבים היום.

שנזכה להמשיך ולהרחיב מקום אוהלינו

ונראה נפלאות כימי צאתנו מארץ מצרים

דוד לוי

לתושבי הישוב שלום וברכה,

רוחות קשות מנשבות בעולם, ואנו נדרשים לפתח את שורשינו. עלינו להיות כאילן ששורשיו מרובין, ואפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו, וגם בשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי, להיות אילן שנופו פרוש על כל העולם כולו.

בעוד מספר ימים נשב מסובים בליל הסדר, לילה ממנו אנו צריכים לשאוב כוחות להתמודדות עם קשיי המצב, (בדומה לגדעון ששואל בעקבות הדברים ששמע מאבותיו בליל הסדר, והמלאך עונה לו: "לך בכוחך זה והושעת את ישראל"). נתבונן ביציאת מצרים ונראה כיצד, לאחר שהתחילה גאולתם של ישראל, לאחר שכבר שלח ה' את משה אל פרעה, מתחיל שעבוד בקושי גדול יותר. כאילו נסיגה במהלך הגאולה. קושי שאפילו משה רבנו מתקשה להבינו והוא פונה לקב"ה בשאלה: "לָמָה הֲרֵעתָה לָעָם הַזֶה? לָמָה זֶה שְלַחְתָנִי?"

ותשובת ה' אליו:

                         "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם,

                      וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם,

וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְפָטִים גְּדֹלִים

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים…

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ… וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָה".

בתקופה זו, כאשר מלך מצרים מחריף את גזירותיו – מתגלה מטרתו: "תִכְבַד הָעֲבדָה עַל הָאֲנָשִים", וגם "תֶבֶן לא יִנָתֵן לָכֶם". מעתה משעבד פרעה את בני ישראל שיעבוד לשם שיעבוד: לא רק בניית ערי מסכנות לפרעה, לא רק מירור חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, אלא זהו שיעבוד לשם שיעבוד. כאשר לאדם יש עבד, הוא נותן לו חומרי גלם לעבודה כדי להגדיל את התפוקה, אך כאן המטרה איננה תפוקה! רק אחרי כמה חודשים (מדרש רבה) ירגיש עם ישראל את השחרור מעול מצריים, בינתיים הקושי מתגבר וכך גם סיבלם של שוטרי בני ישראל. הייאוש כמעט מביא למלחמת אחים מילולית, בטענה שנתתם לפרעה ולעבדיו תירוץ להמיתנו.

כך קרה גם בימי דוד ושאול המלך. אחרי ששמואל הנביא מודיע לשאול שה' יקרע את המלכות מעליו ואף מושח את דוד למלוכה, המלך שאול מחפש את דוד כדי להרוג אותו. דוד, שאינו מבין מדוע שאול רודף אחריו, נמלט אל שמואל לניות אשר ברמה, ושם הוא עוסק בלימוד הלכות בניית המקדש. כך, מתוך המיצר, מלכותו תופיע שלמה יותר.

שנים רבות למדנו: "כך היא גאולתם של ישראל: בתחילה קימעא קימעא כל שהיא הולכת, היא הולכת ומאירה". עסקנו בגאולה הבאה לאיטה, כמו אדם שצריך לפתוח לו תחילה אור קטן ואח"כ יוסיף מעט מעט, עד שיוכל לסבול אור גדול (פירוש קרבן העדה).

כעת אנו למדים שלפני כל שלב חדש ומשמעותי בגאולה, מגיע חושך גדול יותר, כמו לפני עלות השחר בשעות הבוקר. כך ראינו לפני היציאה ממצרים, כך ראינו לפני בקיעת אור מלכות בית דוד, וכך גם בימינו: מלחמות העולם היו החושך שלפני קום המדינה, וכעת אנו מגיעים לשלב בו נתכונן להאיר לכל העולם כולו.

ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים

ליל הסדר – דגשים

ליל הסדר מורכב מארבע יחידות אשר בכל אחת מהן ראוי להדגיש או להוסיף דברים מסויימים:

1. קדש – בקידוש אנו מברכים ברכת שהחיינו. יש לברך בשמחה גדולה על כל הטוב שהקב"ה נתן לנו, גם בימינו אנו.
2. מגיד – סיפור יציאת מצרים. פותח ב'כרפס' וב'מה נשתנה'.סיפור יציאת מצרים מתחלק לשלושה חלקים: א. על הגאולה הגשמית: מתחילים מ'עבדים היינו' ומקשרים זאת להווה.ב. על הגאולה הרוחנית: מתחילים 'מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו ..ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו".ג. רוב סיפור ההגדה הוא הדרשה של פרשת מקרא ביכורים: "ארמי אובד אבי" המתחילה במצבנו הירוד כעם, דרך "ויוציאנו ה' ממצרים" ו"ויביאנו … ויתן לנו את הארץ הזאת.." עד הבאת הביכורים לבית המקדש.בדורנו ראוי להוסיף ולדרוש גם את לשון הגאולה החמישית – והבאתי – (רצ"ב הצעה).מומלץ לשלב בתוכו הצגה  (ניתן לראות בקישור – על ביקור כלב בן יפונה בערב פסח תש"פ).
3. מוציא מצה – אכילת סעודת חג שגם היא חלק מהשבח וההודיה לה', שגאל אותנו מעבדות לחרות. מומלץ, בעיקר לנו שזכינו להגאל ולחיות בארץ ישראל, להוסיף כוס חמישית כנגד לשון הגאולה החמישית – והבאתי – (מצורף במאמר נפרד).
4. הלל – שירת פרקי ההלל וההלל הגדול. – מומלץ לשיר אותם בגגות, במרפסות או בחצרות כפי שנהגו בירושלים בזמן בית המקדש. (ראה בדף מקורות מ 2 לדרשת שבת הגדול)

חג שמח ומרומם

דבר תורה לשביעי של פסח

נאמר בליל החג בישוב לפני כעשרים וחמש שנים

בשירת הים אנו קוראים "הים ראה וינוס".

חכמים לימדו אותנו שהים ראה את ארונו של יוסף. מה מייחד את יוסף הצדיק שבזכותו נקרע ים סוף ?.

מדוע נס הים ? מפני מה נס הים, מפני ארון יוסף ?!.

בשני אירועים בלטה הצניעות של יוסף:

* ביחסו אל אחיו בהיותו משנה למלך מצרים, כאשר לא התנשא עליהם, אלא אמר להם: "למחיה שלחני אלוקים".

* בארוע עם אשת פוטיפר, מעמד קשה לכל אדם באשר הוא, עמד בגבורה ונס החוצה. אולי הצליח בכך גם בגלל חיבורו לדורות הקודמים – דמות דיוקנו של אביו נראתה אליו.

מתי הזמן שבו אנו זוכים לגילויי אמונה גדולים ? בזמן הניסיון.

אמנם אנו מבקשים "שלא תביאנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון" – אין אנו חפצים בניסיונות, אולם כאשר כבר מגיע ניסיון כזה, כלישראל על ים סוף, אנו יוצאים ממנו מחוזקים באמונה. במעבר חד, מפחד גדול וסכנה עצומה לתשועה גדולה ולניסים רבים: מכות ה' באויביו, אויבי ישראל. כפי שאמרנו בליל הסדר, שעל הים לקו המצרים פי חמש מכות.

הנס הביא לידי התרוממות רוח גדולה, שבאה משמים. ומה עשו ישראל ? לכאורה לא נקפו אצבע. ולא היא ! הם צעקו והתפללו. ה' אומר למשה "מה תצעק אלי", אולם את זאת הוא אומר אחרי שבני ישראל התפללו. הם עשו את שלהם, וריבונו של עולם הראה לנו נפלאות !.

חג שמח בציפיה לנפלאות גם בימינו

בחג החרות, ביום השני של חג הפסח, אנו מצווים להביא לבית המקדש את קרבן העומר.

כפי שנאמר בתורה[1]: "והבאתם את עומר ראשית קצירכם … ממחרת השבת" –  ממחרת הפסח. לקרבן העומר לא הוגדר זמן ייחודי משל עצמו, אלא כל כולו המשך וסמיכות לקרבן הפסח. הקרבתו מתירה את אכילת וקצירת התבואה החדשה בישראל. מבחינה זו דומה הוא לביכורים המובאים לבית המקדש מחג השבועות, ולקרבן שתי הלחם הקרב אז.

קרבן העמר קרב בענין גדול. המשנה מתארת בפרטות כיצד מתכנסים כולם, לא רק להקרבת הקרבן אלא גם לקצירתו. לא מצאנו דבר דומה בקציר החיטים לקרבן שתי הלחם בשבועות. וגם בביכורים מתארת לנו המשנה כיצד כל אחד יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה. גם שם התיאור הוא נרחב רק בהבאת הקרבן לירושלים[2], ולא בקטיפתו.

בנוסף, קרבן העומר הוא הקרבן הקבוע היחידי הבא מן השעורים. השעורים הם מאכל בהמה, כפי שמסביר זאת רבן גמליאל בדבריו לגבי סוטה[3].

מה רומז לנו קרבן שעורים, מאכל בהמה בחג החירות, ימים בהם אנו מצווים להראות ולהרגיש כבני חורין ?

כדי להבין את חשיבות המיוחדת של קרבן העומר נתבונן בחג הפסח אליו הוא סמוך.  בחג הפסח אנו עסוקים ביציאת מצרים. ביציאת מצרים אנו רואים כיצד הקב"ה בא בדרך ניסים ומוציא את בני ישראל ממצרים. במה זכינו שהוציאנו ה' ממצרים ?

חז"ל מתארים לנו כיצד היינו שרויים במ"ט שערי טומאה. רק בערב היציאה ממצרים, לאחר תשע מכות למצריים והפסקת השעבוד, אנו מצויים בשתי מצוות לפני צאתנו ממצרים. אין בני ישראל יוצאים ממצרים בזכות מעשיהם[4] או דבקותם בתורה וכד' אלא אך ורק משום היותם בנים לקב"ה[5]. הוא מוציא אותם בזכות היותם מהעם הנבחר, מצאצאי אברהם אבינו.

המשנה[6] מתארת כיצד שלוחי בית דין קצרו את העומר – כאשר כל העיירות הסמוכות מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול. כאשר ליל הקצירה חל בשבת, היו הקוצרים שואלים שלוש פעמים: האם שבת היום ? האם לקצור בשבת ?, רק אחר כך היו קוצרים בשבת לעיני כל העם.

שלש פעמים שאלו על כל דבר ודבר וענו להם הין. כל כך למה ? מפני הביתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב.

מדוע כל כך חשוב להדגיש שקציר העומר דוחה שבת.

בדברים רבים אחרים אנו יודעים שמכשירי מצווה שניתן לעשותם בערב שבת אינם דוחים את השבת[7]. חכמים שהורו לנו שקציר העומר דוחה את השבת יכלו לצוות עלינו ל"מעט באיסורים", לקצור כמה שפחות, ובודאי שלא צריך לעשות מכך ענין גדול, אלא שכמו תקנות רבות אחרות, גם כאן תקנו חכמים "להוציא  מליבם של צדוקים[8]".

ננסה להבין מהי, ומתוך כך אולי נבין מדוע מאבק הצדוקים מתרכז ובולט בעיתוי קרבן העומר האם חשוב להביאו בסמיכות לחג הפסח.

הצדוקים טענו ש"ממחרת השבת" הכתוב בתורה הכוונה לשבת בראשית, או בלשוננו לשבת חול המועד. בכך הם ניתקו בעצם את הקשר בין הפסח לקרבן העומר.

מה עומד ביסוד המחלוקת הזו בין חכמים לצדוקים[9] מה החשש הגדול של חכמים שבגללו הם מוצאים לנכון לתקן זאת ?

כדי להבין נתבונן במחלוקת מרכזית נוספת בה חלקו הצדוקים על חכמים. מחלוקת העוסקת בהבאת קורבן התמיד[10]. הצדוקים היו אומרים שאדם יחיד מתנדב ומביא את קרבן ה"תמיד", ואילו חכמים סברו שחובה שיהיו כל קורבנות הציבור באין מתרומת הלשכה.

בשני הנושאים, הקשורים לקורבנות בבית המקדש, הצדוקים חולקים על חכמים במעמד היחיד מול מעמד עם ישראל. בקורבן התמיד הם סוברים שהקרבת קרבן התמיד אינה ענין שבו צריך להקפיד שכל ישראל יהיו שוים. אחד העשיר ואחד העני, אחד החכם ואחד התם, ואפילו אחד הצדיק ואחד הרשע כולם חלקם בקורבן התמיד שווה[11].

קרבן העומר, כקרבן שעורים, כמאכל בהמה, בה להראות לנו שגם מאכל הבהמה, שאין בה דעת, צריך לעלות על המזבח. ולא רק לעלות על המזבח אלא להיקצר בעסק גדול – להראות שגם מכשירי המצוה הם לפעמים מצווה בפני עצמה. בני ישראל, כאשר הקב"ה בא לגאול אותם ממצרים הם בבחינת בני בלי דעת של תורה, ובכל אופן הקב"ה גאלם. הקב"ה מוציא את כל ישראל ממצרים, חכם ותם, רשע ושאינו יודע לשאול, ורק מי שהוציא את עצמו מכלל ישראל לא היה ראוי לגאולה. כל אחד מישראל זכאי, מעצם היותו חלק מעם ישראל גם לחלק בקורבן התמיד וגם לגאולה. נראה לי שאת זה רוצה התורה ללמד אותנו בקביעת קורבן העומר בסמיכות ובתלות לחג הפסח. ולכן מתאים לומר על הצדוקים וממשיכי דרכם[12] "אילו היה במצרים לא היה נגאל".

אנו מתפללים לקב"ה –

 בין עושים רצונו של מקום ובין אין עושים רצונו של מקום

 יגאל אותנו ויראנו נפלאות כימי צאתנו ממצרים, ויותר מכך

[1] ויקרא כג יא

[2] יש כמובן הבדל בולט שקרבנות העומר ושתי הלחם הם קורבן ציבור בעוד שאת הביכורים מביא כל יחיד לבית המקדש.

[3] שכשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה שעורים שהם מאכל בהמה.

[4] אמנם כמה ימים לפני היציאה ממצרים הם מצווים בשתי מצוות: ברית מילה וקורבן פסח.

[5] גם הדימוי לבנים מתאים כאן במיוחד שהרי ההורים חפצים בבנים ומרגישים אחריות להם, אבל לבנים אינם בחירה להיולד להורה זה או לאחר.

[6] מסכת מנחות פרק י משנה ג

[7] דוגמא בולטת לכך היא קרבן פסח כאשר ערב פסח חל בשבת, שם נאמר במשנה, שאין הבאתו וחתיכת יבלתו דוחים את השבת.

[8] צדוק וביתוס שני תלמידים ששנו ופירשו היו. הם הטיפו להנאות העולם הזה. ומתלמדיהם יצאו שתי כתות: הצדוקים והביתוסים.

צדוק וביתוס שני תלמידים ששנו ופירשו היו. הם הטיפו להנאות העולם הזה. ומתלמדיהם יצאו שתי כתות: הצדוקים והביתוסים.

[9] לצדוקים היו כנראה מניעים חומריים כמו אותו זקן המוזכר בגמרא במסכת מנחות שמשה רבנו רצה לתת לבני ישראל שני ימי תענוג רצופים בחג השבועות ולכן קבע את העומר ממחרת השבת.

[10] תלמוד בבלי מנחות דף סה:

[11] כולם נותנים בשווה ל"מחצית השקל" – ממנה ורק מממנה קונים את קורבנות התמידים והמוספים (והעומר בכלל זה). לכך אפילו מקפידים שלא לערב שקלי שנה זו עם שקלי שנה אחרת.

[12] א. קורמן בספרו זרמים וכתות ביהדות: כתב מר רוזן "חזרנו על דברי ימי ישראל ולא מצינו יצירה, בספרות ובתרבות, שהחילוניים יצרוה והנחילוה לבניהם אחריהם. בדוק ולא תמצא נכס לאומי, או קנין בעל ערך לדורות, שחותם של חילוניות טבוע עליהם." וממשיך ומסביר: "הסיבה לכך פשוטה: לא היה להם מה להנחיל לדורות הבאים. משפרשו מהתורה, היה עיקר מאוויים לפרוק את עולה מעליהם. דבר זה אמור גם לגבי אלה שהתיימרו לטעון שממשיכים הם, כביכול, לקיים את התורה בדרך שונה משל בעלי המסורת הפרושים" – חשוב שנזכור  היטב דברים אלו כאשר בכל דור קמים עלינו לכלותנו לא רק אויבים מבחוץ אלא גם משטינים מבפנים.

הלכות הדלקת נרות חנוכה   

"בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות … . – עד שריחם עליהם אלדי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם … וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה.

וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום – בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה – ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד …, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור.

ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, … ימי שמחה והלל. ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים … להראות ולגלות הנס." (משנה תורה לרמב"ם הלכות חנוכה פרק ג הלכות א-ג)

הנרות

צריך להדליק נר אחד בכל יום וכבר נהגו כל ישראל להדר ולהוסיף כל יום כמספר הימים.

מצווה מהמובחר להדליק בשמן זית שבו היה הנס. יכול להדליק בנרות שעווה ובלבד שכל הנרות יהיו אחידים – משמן, או מכל חומר אחר.            נרות חנוכה צריכים לדלוק לפחות חצי שעה לאחר צאת הכוכבים.

רצוי להדר להוסיף שמן עד שיכלו העוברים ושבים ליד ביתו.

בישוב שלנו תלוי במיקום הבית: יש מקומות בהם רצוי להדר ולהדליק כך שהנרות ידלקו עד השעה  22:00.

מי מדליק

כולם חייבים בהדלקת נרות חנוכה, וצריך להיות נר בכל בית מגורים – 'נר איש וביתו'.

זכות ההדלקה שמורה לאיש, וטוב שהאישה תכין את הנרות כדי להרבות את חלקה בהדלקה. אם אין האיש בביתו בזמן ההדלקה, עדיף שאשתו תדליק בזמן, ולא תמתין לו, שהרי המצווה היא על הבית של שניהם.

מנהג האשכנזים שהילדים מדליקים חנוכיות נפרדות, וראוי להקפיד שכל חנוכיה תדלוק כך שמספר הנרות יבלוט.

מקום הנרות

טעם הדלקת נרות הוא להראות ולפרסם את הנס, לכן ראוי להניחם על פתח הבית מבחוץ. במקום בו אין העוברים ושבים רואים את הנרות, או אם קיים חשש שהרוח תכבה את הנרות – ידליק בבית, ורצוי בחלון הסמוך לרשות הרבים. בחדר בו ישנם כמה חלונות – עדיף להדליק בחלון הנמצא על יד הדלת.

בבית בו נוהגים להדליק יותר מחנוכיה אחת, נכון להניח כל חנוכיה בחלון נפרד, להרבות פרסום הנס.

זמן ההדלקה

זמן הדלקת הנרות הוא בזמן צאת הכוכבים (בשעה חמש). הנוהגים כגר"א מדליקים בזמן השקיעה ( כ 16:40).

יש להיזהר ולהדליק בזמן, ורק אנוס ידליק מאוחר יותר. משמגיעה שעת ההדלקה לא יאכל ולא ילמד שמא ישכח להדליק בזמן. ראוי להחמיר בכך כבר חצי שעה לפני שעת ההדלקה.

מתארחים –  המתארחים אצל הוריהם וחוזרים לישוב בשעה מאוחרת, ידליקו בבית הוריהם.

מוצאי שבת קודש – במוצאי שבת מדליקים לאחר תפילת ערבית והבדלה בבית.

בבית הכנסת, אם רוצה להדליק, ידליק לפני תפילת "עלינו לשבח".

ערב שבת קודש –  צריך להקפיד להדליק נרות שידלקו לפחות כשעה וחצי.

זמן הדלקת נרות חנוכה לאחר שהתפלל תפילת מנחה,  ולפני  הדלקת נרות שבת (מומלץ להדליק בשעה:16:00).

ערבית – מי שאינו מקפיד בכל השנה להתפלל ערבית מיד בצאת הכוכבים, או בשקיעה, ויש לו מנין קבוע בשעה מאוחרת יותר, עדיף שיתפלל במנין הקבוע וידליק נרות בזמן.

אחר  הדלקת נרות

הנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה במשך מחצית השעה שלאחר הדלקת הנרות.

ראוי להדליק חנוכיה בכל מסיבה וכינוס הנערכים בימות החנוכה. אין מברכים על הדלקה זו, וניתן גם להדליקה בחנוכיה מחשמל וכד'.

מי שצריך לכבות את הנרות מחשש שריפה וכד', יתנה לפני ההדלקה שהוא מקצה לצורך מצווה רק את החלק שידלוק חצי שעה.

היוונים גזרו "להשכיח תורתך", לכן ראוי לעסוק בדברי תורה בימים אלו בכלל ובזמן ההדלקה בפרט.