בימים אלו אנו קוראים בפרשת השבוע בחומש שמות על יציאת מצרים.

מדרש ההלכה על הפסוק "אני  ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים" כותב שהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים על תנאי שתקבלו את מצות ריבית שכל המודה במצות ריבית מודה ביציאת מצרים והמקבל עליו עול ריבית מקבל עול מלכות שמים (ספרי בהר). וכך גם נפסקו הדברים בשולחן ערוך: "כל הנותן בריבית נכסיו מתמוטטים, וכאילו כפר ביציאת מצרים ובאלוקי ישראל" (יו"ד רס  ב').

איסור ריבית הוא איסור שבין אדם למקום, ולא איסור שבין אדם לחברו, כיון שבריבית שני הצדדים מסכימים על כך מרצונם הטוב:

הנותן מסכים לתת, גם אם מחוסר ברירה אבל סוף סוף הוא מעוניין כעת בהלוואה או בעיכוב הכסף אצלו. (כמעט כל מכירת חפץ היא מחמת חוסר ברירה שהאדם זקוק לכסף).
המקבל בודאי שמח להרוויח ממון ולקבל רווחים קלים עבור הלוואה או עיכוב הכסף המגיע לו. 
לכן הספרי קורא לאיסור ריבית "עול", ובכך הוא מדגיש כמה קשה לקיימו. ומצד שני, למרות שבד"כ נסתר מעינינו מתן שכרם של מצוות כאן צמודה להלכה בשו"ע האזהרה שנכסיו של הנותן בריבית עלולים להתמוטט.

בימינו, ביחד עם מחלות אחרות שהבאנו איתנו מהגלות, פשט המנהג במקומות רבים לתבוע ריבית. וכבר נעשה הדבר כאילו מותר, ואנשים רבים מציינים ש"כך כולם עושים", ו"הנותן הרי הסכים לכך". הדבר נעשה כהיתר אפילו בקרב אנשים המקפידים במצוות אחרות. לענ"ד הסיבה המרכזית לכך היא שהאנשים מדמים איסור זה, בטעות, לאיסור שבין אדם לחברו ואינם מבינים שכשם שאכילת חזיר אסורה, גם אם בעל המסעדה נותן לך אותו בחפץ לב, כך גם לקיחת ונתינת רבית אסורים גם אם שני הצדדים מסכימים. על אכילת איסור, אם האדם פורש מהעבירה ומקבל על עצמו להתרחק מכך בעתיד – יום הכיפורים מכפר ואילו באיסור ריבית ישנם מקרים בהם כדי לפרוש מהעבירה צריך להחזיר את הריבית שכבר קיבלת לפני שיום הכיפורים יכפר.

בשובנו לארץ ישראל, ובשאיפתנו לחיים יהודיים שלמים, עלינו להשתדל לנהל את חיינו ע"פ התורה ולהיזהר מאיסורים חמורים. בזכות זאת נהיה ראויים יותר לקבל את ארץ ישראל ולהתיישב בה.

נתפלל שה' יראה לנו נפלאות כימי צאתנו מארץ מצרים.
וכשם שהוציאנו מארץ מצרים – יתן  לנו את ארץ כנען

בשולי ספר בראשית זכינו ללמוד מיהו המנהיג הראוי לישראל.

בהקשר זה נבחן את דברי חכמים לגבי שני אירועים:

יעקב שולח את יהודה להקים את הישיבה

בירידה למצרים נאמר "ואת יהודה שלח … להורות לפניו גושנה". במדרש (ב"ר צה ג) למדו מכאן שיעקב שלח את יהודה להקים שם ישיבה – בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ויהיו השבטים לומדים בו.

נשאלת השאלה מדוע יעקב אבינו לא הטיל משימה זו על יוסף ?

כמה סיבות היו להטיל זאת על יוסף:

1. מבחינה חומרית – יוסף מושל ומשביר בכל ארץ מצרים, הוא ידאג (ישית עינו) ליעקב ולכל המשפחה במצרים. הוא אמר 'למחיה שלחתי ה' אליכם' – ובכלל מחיה גם חיים רוחניים, להקים ישיבה במצרים.
   
2. מבחינה רוחנית – יוסף חכם ויעקב אבינו ראה בו, בהיותם בארץ ישראל, את בחיר בניו. ליוסף הוא מסר את כל התורה שלמד משם ועבר, ובו הוא ראה את ממשיך דרכו בתורה.אלא שיש לומר שיעקב אבינו, בראותו את מעמדו ומלכותו של יוסף, חשש שעסקי המלכות, גם אם לא השכיחו ממנו את תורתו, עלולים לפגום בטהרת הקמת הישיבה.(לעיון נוסף: חששו 'האם עוד יוסף חי' וכן השאלה 'מי אלה לך' לגבי אפרים ומנשה).סיכום – המנהיג צריך שיהיו מעשיו מתוך תורה. לא מספיקה העובדה ששם שמים שגור על פיו. הברכות ליהודהבברכות יעקב ליהודה ניתנה לו המלכות על אחיו, והכח להכניע את אומות העולם.התנאים (בתוספתא) שואלים 'מפני מה זכה יהודה למלכות ?'. תשובות רבות ניתנות לשאלה זו, ומכל אחת מהן יש מקום ללמוד על התכונות הנדרשות מהמנהיג:
   

1. רבי טרפון אומר: 'מפני שהודה בתמר' – לוקח אחריות על מעשיו ומודה בטעות.
   
2. תלמידי רבי עקיבא אומרים: 'מפני שהציל את אחיו מן המיתה' – הצלת נפשות היא התכונה  הנדרשת.
   
3. מפני שהציע להיות עבד למשנה למלך במקום בנימין אחיו – ענווה היא התכונה הנדרשת. תכונה זו נלמד גם משאול המלך, לאחר שנמשח למלוכה.
   
4. ערב שמממש את ערבותו מבלי להתחמק.
   
5. רבי עקיבא אומר לתלמידיו – מפני שזכה לקדש שם שמים, בקפיצת נחשון למים בים סוף. קידוש שם שמים זו התכונה הנדרשת למלכות.
   
6. בעל ה'משך חכמה' מוסיף תכונה נוספת שלא לחמול על האויב כאשר נדרש לכך. הוא לומד זאת מהמילים 'ידך בעורף אויבך' שבברכת יעקב. וכן גם בשאול המלך, במלחמתו בעמלק – הוא חמל עליהם, ואילו שבט יהודה לא הצטרף לחומלים על אגג. כמו כן הרמבם בהלכות מלכים ומלחמותיהם מביא שמלך ישראל צריך לדעת להלחם בעמלק (ולא לחמול). תכונת המנהיג צריך להיות שלא לחמול על אויב העם כאשר יש צורך להכניעם. יהי רצון שנזכה במהרה להשיבה שופטיך כבראשונה –למנהיגים שלהם תכונות אלו של קידוש שם שמים, ענווה, הודאה בטעות, הצלת ישראל מיד צר ולא לחמול על האויב כשצריך להכניעו.
   

שופר וחצוצרות בשדרות

כאשר אויבים באים על ישראל, עלינו להריע בחצוצרות לפני ה'. משמעות תרועה זו היא גם התעוררות ותשובה כדי להיות ראויים לשרת בצבא ה', לתקוף ולנצח את אויבנו – אויבי ה'.

לאחר תשובה זו, יש להיכנס בקשרי המלחמה, להשען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה ולדעת שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה.

לרגל נפילת הטיל על הישיבה בשדרות – מצורף כאן חלק מדף מקורות בנושא משיעור שניתן שם בשבת פרשת 'בהעלותך את הנרות' לפני כעשר שנים.

בתפילה להרמת כבוד ישראל

דוד לוי

רב הישוב

פרשת בהעלותך – במדבר י  

ט) וְכִי תָבאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעתֶם בַּחֲצצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אלקיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאיְבֵיכֶם: (י) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצצְרת עַל עלתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אלקיכֶם אֲנִי ה' אלקיכֶם:

משנה מסכת ראש השנה פרק ג

[ג] שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר: [ד] בתעניות בשל זכרים כפופין ופיהן מצופה כסף ושתי חצוצרות באמצע שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות:

ספר החינוך מצוה שפד – מצות תקיעת חצוצרות במקדש ובמלחמה

משרשי המצוה, לפי שבשעת הקרבן היו צריכין לכוון דעתם יפה בענינו כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שציונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה. לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים. כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון. ועוד יש תועלת נמצא בקול החצוצרות לפי הדומה, מלבד ההתעוררות אל הכוונה, כי בכח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן, ומה אאריך וידוע זה לכל אשר הטה אוזן לשמוע חצוצרות וקול שופר בכוונה.

בליל הסדר, בשבח והודאה לקב"ה, הודנו לה': "ברוך שומר הבטחתו לישראל" – הזכרנו את ברית בין הבתרים, בה מגלה ה' לאברהם אבינו את ה'תוכנית האלוקית' לפיה זרעו יירש את הארץ. בתוך הדברים מוזכר שבני ישראל יהיו משועבדים ורק בדור הרביעי ישובו לארץ. בנימוק נוסף ל'תוכנית זו' מציין הקב"ה כי "לא שלם עוון האמורי עד הנה". מהו עוון האמורי וכיצד זה קשור אלינו ?

בפרשות אחרי-מות וקדושים מדגישה התורה את עניני הקדושה בכלל ואת קדושת המשפחה בפרט ומפרטת את איסורי העריות. בתחילת איסורי העריות בפרשת קדושים כתוב:"וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי אֲנִי ה' אלקיכֶם".

בפרשת אחרי מות מופיע האיסור לעשות כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לא תַעֲשׂוּ" – כי בכל אלו נטמאו הגויים שה' מוציא מארץ ישראל – זהו עוון האמורי.

ואכן נלוות לכך אזהרה ברורה, אשר חוזרת בשתי הפרשות, שזהו תנאי לרשת את הארץ, וחטאים אלו עלולים , חלילה, לגרום לכך שארץ ישראל תקיא אותנו, כמו שנאמר "וְלא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" שהיו פרוצים בעריות.

בסוף פרשת קדושים, בדברי הסיכום לענינים אלו, מדגיש הקב"ה "אֲנִי ה' אלקיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים" – הוא מבדיל אותנו שנהיה שונים מהעמים האחרים, ואז נזכה ל "אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

אם חפצי חיים אנו, אם חפצים אנו להישאר בארץ ולהמשיך לרשת אותה – עלינו לשים לנגד עינינו את קדושת המשפחה בישראל ולדעת שזה תנאי לישיבתנו בארץ ישראל.

חזק ונתחזק בקדושה ובטהרה

בנאמנות ובבנין משפחותינו כהלכה

פרשת 'ויקהל' פותחת בציווי ה' על שמירת השבת: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה', כל העושה בו מלאכה יומת"[1]. מצוות השבת נכפלה בתורה שתים עשרה פעמים[2]. בודאי שלכל אחת מהפעמים יש משמעות שונה. לפעמים המצווה היא לקדש את השבת, וישנם מקומות בהם מודגשת המצוה על כל יחיד ויחיד מישראל לשמור שבת.

לחזרה על חובת שמירת השבת בתחילת פרשה זו יש משמעות של שבת באופן הציבורי[3].

פרשת ויקהל נאמרה, על פי חז"ל, ע"י משה רבנו ב'הקהל' – בפני כל ישראל, למחרת רדתו מהר סיני עם הלוחות השניים. כאן מופיע ציווי לעם, לציבור. אין השבת כזו ענין אישי של כל אלא אנו מצווים על שמירת השבת בפרהסיא. החיים צריכים להיות באופן שהשביתה בשבת היא מרכז החיים.

מכאן אנו לומדים שאין עבודת הקודש של בנין המשכן – מקום שכינה לקב"ה, דוחה שבת[4].

בימינו מתפשטות בעולם דעות חדשות של 'חיה ותן לחיות'. בדעות אלו אין חשיבות ראויה לחיים הציבוריים אלא בעיקר חשובה נוחות כל פרט ופרט. דעה זו מקטינה את החשיבות של האוירה הציבורית ולכן עלולה לגרום לכרסום בשמירת היהדות במרחב הציבורי.

בימינו אנו, אין אנו זוכים עדין לבנות את בית המקדש, אך עלינו לפחות להעצים את שמירת השבת בכל מקום ולא לדחותה מפני רצון למצוא חן בעיני אחרים. לא ניתן שדעות חדשות ידחו את שמירת השבת במרחב הציבורי במדינתנו[5].

זכינו ואנו חיים במדינה יהודית[6] והשבת מורגשת כמעט בכל פינה. עלינו להעריך זאת ובעיקר לשמור על כך.

[1] שמות לה ב
[2] ע"פ ספר החינוך מצוה פה.
[3] מעבר לכך שחכמים לומדים מפרשה זו את המלאכות האסורות בשבת – המלאכות שהיו בעשית המשכן.
[4] למרות שעבודת הקורבנות דוחה שבת.
[5] הכותרת במודעה עירונית מס' 36 מטעם עיריית תל אביב : "נגד חילול שבת בפרהסיא". החתומה על ידי מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון. בה החלטה הקובעת כי "כל החנויות ובתי השעשועים צריכים להיות סגורים מערב שבת עד מוצאיה". דיזנגוף עצמו הקפיד על שמירת השבת בפרהסיא, ונזף בביאליק לאחר שבמסיבות עונג שבת שארגן ב'אהל שם' חיללו את השבת בנגינת קונצרט.
[6] לא רק 'מדינת היהודים'.

בפרשת תצווה נקרא בתורה על בגדי הכהונה. הקב"ה מצווה להכין לכהנים בגדים מיוחדים שיהיו לכבוד ולתפארת. וכן יש איסור חמור לקרוע או ללבוש קרועים, כל כהן צריך ללבוש לפי מידתו.

ספר החינוך מסביר שיש כבוד לבית ולעבודה בהיות העובד מלובש בלבוש מיוחד לעבודה במקדש. גם על המקדש להיות מפואר לפי יכולת הקהל לבנותו, וזאת כיון שבהגדלת הבית ומוראו יתרככו שם לבות החוטאים וישובו אל ה'. על הכהן ללבוש את הבגדים באימה וביראה ובנחת ודרך כבוד.

הרמב"ם מסביר ומפרט דינים אלו כחלק מכלי המקדש והעובדים בו. והוא מפרט גם את בגדי הכהן הגדול.

בגדים בכלל

בגדים הם מהדברים באה מתבטא ההבדל בין בני האדם לבעלי החיים. האדם, באשר הוא אדם, חושב ומרגיש. בעקבות הרגשות מסוימות הוא מרגיש צורך להתכסות, לכסות מקומות נסתרים בגופו מפני הסביבה, כפי שמופיע בתורה בפרשת בראשית אחרי אכילת אדם וחוה מעץ הדעת.

במשך הזמן נוסף לבגדים פן של ביטוי. האדם מתלבש באופן שמסמל עבורו דברים מסוימים ובכוון השני – מה שהוא לובש גם משפיע עליו (דוגמא: לבישת מדים, בגדי עבודה, תלבושת אחידה וכד').

בשפה העברית הבגד הוא משורש בגידה כי הוא יכול להטעות אותנו לגבי האדם באמת (דוגמאות: אם אלך ברחוב בבגדי שוטר הציבור יתייחס אלי אחרת ולא כפי שאני באמת, יעקב אבינו מתחפש לעשו על ידי לבישת בגדיו, יצחק אבינו בוחן מי לפניו לפי ריח הבגדים)

במציאות אנשים ובעיקר נשים משקיעים הרבה זמן מחשבה וכסף כדי ללבוש בגד מסוים ולהיראות באופן מסוים.

במסכת גיטין דורש רבי טרפון על הפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", – לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים". – אע"פ שדיניהם כדיני ישראל אין אתה רשאי להתדיין לפניהם. בפירוש רש"י על הפסוק מוסבר – "שהמביא דיני ישראל לפני ארמים מחלל את השם ומייקר את שם האלילים להחשיבם". ואפילו כאשר הם דנים באותו עניין כמו בדיני ישראל.

דברי רש"י אלו מבוססים, על מדרש תנחומא, שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני דייני אומות העולם כופר בקב"ה תחילה ואח"כ כופר בתורה.

הרשב"ץ מסביר את דברי רש"י, ומדגיש שה"מייקר את שם האלילים" הכוונה גם לישמעאלים. אע"פ שאינם עובדי עבודה זרה, הרי הם מכחישים משפטי תורתנו. כמו כן הוא מציין שאיסור זה הוא איסור דאורייתא.

אם דיניהם אינו כדין ישראל, הרי בנוסף לאיסור זה הוא גם גזלן ופסול לעדות, עד שישלם מה שנטל שלא כדין.

הרמב"ם, בהלכות סנהדרין[1] כותב: "כל הדן בדיני גויים ובערכאות שלהם, אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל – הרי זה רשע, וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבנו. … היתה יד הגויים תקיפה, ובעל דינו אלים, ואינו יכול להוציא ממנו ממונו בדייני ישראל – יתבענו לדייני ישראל תחילה. אם לא רצה הנתבע לבוא – נוטל רשות מבית דין, ומציל בדיני עכו"ם מיד בעל דינו".

אפילו אם השופטים של בית המשפט הינם יהודים, אין הפניה אליהם מותרת, מכיוון שהשאלה כאן אינה של יושר או של חשש לקבלת שוחד, אלא של החוקים לפיהם הם דנים. האם אלו הם חוקי תורתנו הקדושה שמפי עליון ניתנה, או שאלו חוקי בשר ודם שאינם מכירים בחוקי התורה.

בסיכום, אנו למדים שיש בפניה לערכאות שני איסורים:

1. איסור בפני עצמו של כפירה בשם ובאלוקי ישראל. נראה שזהו איסור דאורייתא.

2. אם על פי דין תורה הממון בו זכה אדם בערכאות אינו מגיע לו, הרי שבנוסף הוא עובר גם על איסור גזל, כל זמן שכסף זה בידו.

בזכות השבת שופטינו כבראשונה, נזכה להסיר מאתנו יגון ואנחה.

פרק כו הלכה ז,  [1]