מכירת חמץ
מהתורה לא רק אסור לאכול חמץ בפסח אלא יש גם איסור של 'בל יראה ובל ימצא'. איסור השארת החמץ הוא רק לגבי חמץ שלך כפי שדרשו חכמים 'שלך אין אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים'.
איסור החמץ הוא איסור הנאה ולכן בזמן איסור החמץ, החל מערב פסח אחר חצות, לא ניתן למכור או לתת במתנה להאכיל לבעלי חיים וכד'.
מכאן שאיסור החמץ הוא רק על חמץ שברשות היהודי, הרי שאם מכר את חמצו לגוי הוא אינו שום איסור – החמץ אינו שלו. כמובן שהכוונה שהוא מכר אותו לפני זמן איסורו.
חמץ שעבר עליו הפסח – חכמים[1] אסרו גם לאחר הפסח את החמץ שהיה ברשות יהודי במשך החג. איסור זה הוא איסור הנאה לתמיד, גם לו וגם לאחרים. לכן חמץ כזה יש להשמידו כאשר מוצאים אותו לאחר החג.
מכירת חמץ לפני זמן איסורו
כבר במסכת פסחים[2] מוזכר הנוהג למכור לגוי חמץ של יהודי אחר שנמצא אצלך ואין אתה יכול להחזירו. זהו מדין 'השבת אבידה', שכן בעל החמץ יפסיד את ערכו אם הוא לא ימכר לפני זמן איסורו.
מכירת חמץ מתוך מחשבה שאולי יחזור ליהודי אחרי החג, מוזכרת בתוספתא[3] "ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה". אפשרות זו היא רק למצב נדיר בו היהודי 'נתקע' על הספינה, ויזדקק לחמץ אחרי החג, בהמשך ההפלגה. ניתן להסביר תוספתא זו גם במצב בו ליהודי יש חמץ ביבשה ואין לו גישה לבערו לפני החג. גם כאן החמץ ניתן לנכרי במתנה גמורה ואין הוא חייב להחזירו ליהודי אחרי החג.
בשולחן ערוך[4] מובא דין מכירת חמץ לנכרי בתנאי שהחמץ יועבר לרשות הנכרי באופן ממשי.
לפני כמה מאות שנים, בארצות אירופה, יהודים התפרנסו ממכירת יין שרף, שהוא חמץ גמור. התעורר השאלה כאשר זה היה כמעט כל רכושו, ואם יאבד אותו עלול להימצא ללא פרנסה ולאבד את הזיכיון שקיבל מהפריץ למכור את היי"ש. בכמויות כאלו לא ניתן היה להוציא את החמץ מרשות היהודי ולכן החמץ נסגר במחסן שהושכר לנכרי והמכירה היתה בשטר, בלי להעבירו למקום אחר. המכירה לנכרי היא מורכבת ולכן הונהג שהמכירה תעשה באמצעות הרב.
בדורות האחרונים נוהגים שבעלי החמץ מייפים את כוחו של הרב למכור עבורם את החמץ שלהם לנכרי.
אין מצות מכירת חמץ
מובן שאין שום מצוה או חובה למכור חמץ. זה פתרון דחוק לסוחרים שאינם מצליחים לגמור את החמץ שברשותם, ולמקרים בהם אנו חוששים שהפקר החמץ איננו בלב שלם.
עיקר המצוה, למי שנשאר לו חמץ בערב פסח, הוא לבער את החמץ בשריפה וכד'.
למעשה
בימינו מכירת החמץ נעשית ע"י יפוי כח לרב למכור את החמץ שלנו. המכירה צריכה להיות מכירה גמורה בלב שלם כאשר המוכר יודע שיתכן ולא יקבל את החמץ בחזרה, אלא את תמורתו הכספית.
יש לרשום פרטים ברורים, בכתב ברור, כדי שהנכרי יוכל לבוא לקחת את החמץ שלו. לצורך זה יש לרשום כתובת מגורים מלאה וברורה וראוי להוסיף מספר טלפון נייד וזמין.
יפויי הכח צריך להיות חתום ע"י הבעלים, או מורשי החתימה.
אין לייפות רבנים שונים למכור את אותו החמץ. העושה כן מראה שאין הוא מתייחס לכך ברצינות הראויה ויתכן שאין מכירתו מועילה כלל.
יפויי כח למכירת חמץ באינרנט – היא תופסת כמו כל קנין אחר באינטרנט. יש למכירה זו כמה חסרונות:
- יש אנשים שאינם מבצעים קניות דרך האינטרנט.
- גמירות דעת –כיון שאין אדם נותן פרטי אשראי במכירה כזו, הוא אינו שוקל בכובד ראש את שליחת הטופס.
- במקרים רבים המוכר אינו מקבל אישור על מכירה זו, לכן איננה מומלצת לסוחרים הזקוקים לכך.
אחרי חג הפסח – המכירה היא מכירה גמורה ואינה פוקעת לעולם. אחרי החג, אם הנכרי רוצה, הוא יכול, למכור לנו את החמץ בחזרה. עד שלא יעשה זאת – החמץ שלו והמשתמש בו ללא רשותו הרי הוא גזלן.
פסח כשר ושמח
דוד לוי
רב הישוב
בכל
יום ראשון לאחר תפילת ערבית מתקיים כאן לימוד הלכה קצר במשך כרבע שעה.
[1] רבי יהודה סובר שזהו איסור תורה.
[2] בדף יג.
[3] תוספתא פסחים פרק ב הלכה יב.
[4] אורח חיים הלכות פסח סימן תמח סעיף ג וזה לשונו: "אם מכרו או נתנו לאינו יהודי שמחוץ לבית קודם הפסח, אע"פ שהישראל מכרו לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו, מותר. ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני".