בתורה כתוב

"מִקְצֵה שָׁלשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ:

וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה:" [1]

ההלכה

השנה הינה שנת שמיטה ובחג הפסח[2] חל חיוב ביעור מעשרות לגבי הפירות שגדלו בארץ ישראל. זמן הביעור הוא ערב יום טוב האחרון של פסח.

במצוות הביעור כמה חלקים עיקריים:

1. להפריש תרומות ומעשרות מן הפירות והירקות שברשותינו.

2. לתת את המתנות:

א. לכהן – במקום בו נותנים תרומה טמאה לכהן.

ב. ללוי – את פירות מעשר ראשון או את דמיהם.

ג. לעני – מעשר עני מהפירות שברשותינו.

3. לאבד את מעשר שני ונטע רבעי שברשותינו וכן את המטבעות עליהם חיללנו מעשר שני ונטע רבעי.

בזמן שבית המקדש היה קיים – היה צריך כל אחד להתוודות ולומר בפיו שהוא הביא ביכורים והפריש תרומות ומעשרות כהלכה במשך השנים שעברו.

למעשה

בערב חג שביעי של הפסח[3] (יום חמישי) צריך:

לוודא שאין לנו פירות וירקות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות.

לוודא שאין בבית דברי מאפה שלא הופרשו מהם חלה.

לוודא שמעשר עני ומעשר ראשון ניתנו לעני או ללוי.

לחלל את פרוטות מעשר שני שבבית על כף גדושה בסוכר. ניתן גם לרכז את כל המטבעות על מטבע אחד, וניתן לחלל גם על פירות[4] .

נוסח החילול:

כל קדושה שיש במטבע שבידי, הוא וחומשו,

מחולל על הסוכר (או דבר אחר) שבידי.

את הסוכר (או המטבע או הפירות) יש להשמיד ע"י שפיכה לכיור או בכל אופן אחר.

חג  שמח  וכשר – דוד  לוי – רב   הישוב

 דברים יד כח-כט[1]

 "מקצה" האמור בתורה הוא חג הפסח – הרגל בו כלים כל המעשרות[2]

יש הסוברים שצריך לעשות זאת בערב יום ראשון של חג הפסח[3]

אין לעשות זאת על פירות שגדלו בשביעית בארץ ישראל וגם לא על פירות של היתר המכירה[4]