הפרק התשיעי במסכת מנחות עוסק במקומות מהם מביאים את המנחות לבית המקדש:
כל הארצות כשרות להביא מהן את המנחות פרט למנחת העומר ולשתי הלחם, שאינן באות אלא מארץ ישראל.
בהמשך מתארת המשנה, וכן הגמרא, שאת השמן היו מביאים מתקוע שבגליל, מנחלת אשר בגליל, עליו נאמר "טובל בשמן רגלו". בהקשר לנרות חנוכה מציינת הגמרא במסכת שבת שכל השמנים כשרים, וכך פסק השולחן ערוך.
המהר"ל מפראג, בספרו נר מצוה על חנוכה, מסביר שראוי להדליק נרות חנוכה בשמן זית, כיון שבו היה הנס. הרמ"א פוסק זאת להלכה וכותב שמצוה מן המובחר להדליק בו, שבו היה הנס.
הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת – אינה מדין הגמרא, הכותבת שהמצווה היא נר איש וביתו, אלא ממנהג הגאונים. הדלקה זו היא בעיקר 'זכר למקדש'. לכן מדליקים אותה בפנים (ולא בפתח) ומשתדלים להדליקה בכותל הדרומי בדומה למנורה בבית המקדש שהיתה בדרום.
לענ"ד מתוך הסוגיא במסכת מנחות ומדברי המהר"ל יש ענין גדול להדליק בשמן זית, ענין זה גדול במיוחד בבתי הכנסת, שם כל ענין הדלקת החנוכיה הוא זכר למקדש, וראוי, לפחות שם להדליק בשמן זית מובחר הגדל בארץ ישראל.