השנה זכינו לשני חודשי אדר. הכלל 'משנכנס אדר מרבים בשמחה' הוא מפני שאנו מתחילים חודשי גאולה, בד"כ שניים, והשנה שלושה חודשים[1], כי כלל זה נאמר גם על אדר א'. הגמרא מתלבטת מתי לחגוג את נס הפורים, ובעצם מהו חודש האדר העיקרי. מסכמת שם הגמרא שאנו חוגגים את נס הפורים בחודש אדר הסמוך לניסן, כדי לסמוך גאולה לגאולה[2].
ישנם הבדלים רבים וגדולים בין גאולת פורים לגאולת פסח:
גאולת פורים – היא גאולת הגוף. המן ביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד. גאולה פורים היא הכנה לגלות, תקופה בה נאלץ להסתדר עם השליט הגוי ולהישאר בחיים, אפילו כעצמות מפוזרות.
בפסח – גאולה מושלמת כאשר כל הבריאה כולה מתעלה איתנו.
בנס הפורים אין קשר למציאות שמסביב, אומות העולם לא מתרוממות איתנו (לכל היותר הם ניצלו מביצוע רצח שפל) והטבע ההויה לא משולבים בנס הגדול בו ניתן ליהודים להיקהל ולעמוד על נפשם[3].
"יציאת ישראל מצרים, תישאר לעד האביב של כל העולם כולו"[4] כותב הרב זצ"ל ומסביר שזו אבן פינה לבנין כל אומות העולם לדורות – מכאן מתחילה התקדמותם המוסרית ועיקר הישגי האנושות[5]. זהו אירוע מתמשך מאז ועד היום וממשיך להתממש ככל שנצטרך.
אבל לא רק האנושות התברכה מיציאת מצרים אלא הבריאה כולה. עם ישראל בצאתו ממצרים מעלה איתו את כל ההוויה[6]. אחת הדוגמאות לכך היא 'ברכת האילנות' אותה מברכים בחודש ניסן, כאשר יוצאים לטבע[7] ורואים אילנות פורחים העתידים להוציא פירות ומברכים, ברכת שבח והודאה, עליהם ועל בני האדם הנהנים מהם ומדגישים 'שלא חיסר בעולמו כלום'.
לפיכך מובן מדוע התורה מצווה אותנו "שמור את חודש האביב ועשית פסח .. כי בחדש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים"[8]. כל החגים בעם ישראל קשורים לטבע ולחקלאות, אבל פסח עולה על כולם וצריך לכוון כך שבחג הפסח גם הטבע 'יחגוג' את חירותו.
ההרגשה המרוממת של כל יהודי, בשבתו לליל הסדר ובסיפור יציאת מצרים, צריכה להיות מחוברת לבריאה ולטבע. אך לא רק בליל הסדר עלינו לראות זאת אלא בכל זמן.
ניתן לומר שכנגד ארבעה בנים דברה תורה בכל תפילה (בנים במצב נפשי שונה):
אחד צדיק – רואה חמה זורחת ומברך יוצר אור, רואה חמה שוקעת ומברך מעריב ערבים, הוא רואה את עולמו של הקב"ה ומברך[9].
אחד רשע – רואה חמה זורחת ואינו מברך, רואה חמה שוקעת ואינו מברך.
השלישי / אדיש – אולי הוא חלק מאיתנו, מגיע לבית הכנסת, מברך יוצר אור אבל אינו רואה חמה בזריחתה (אולי רואה את השעון).
הרביעי / רגיש – רואה ומתפעל מהחמה. זו הרגשה גדולה, אך הוא אינו מוצא לנכון לברך. אולי בגלל שלא למד ואולי בגלל שרואה מתפללים אדישים. הוא אינו רואה שיש קשר בין התפילה להתפעלות הרגשית.
דברים אלו מקבלים חיזוק מדברי המשנה[10] : "רבי שמעון אומר, המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפש". וכי מי שמפסיק מלימודו כדי לברך על האילנות טועה ?. אלא יש להסביר זאת בהמשך למשנה הקודמת "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", המפסיק ממשנתו רואה בלימוד ובסביבה שני דברים נפרדים אינו צדיק (כדברי המדרש הנ"ל), הצדיק רואה את הבריאה ומכיר בה את הבורא יתברך. זאת הסיבה שהתפילות נקבעו בזמני הזריחה והשקיעה, כפי שנאמר "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים"[11]. אנו מהללים את הקב"ה בזמן שגם הבריאה מהללת אותו[12].
הקב"ה בציוויו 'שמור את חודש האביב' מלמד אותנו את החיבור שבין החרות לטבע, הגאולה שלנו היא ביחד עם הטבע[13]. ציווי זה מופיע בתורה בהקשר לארץ ישראל "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני… ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה".
סיכום
אדר וניסן, פורים ופסח הם גאולה אחת. פורים הוא עוסק בגאולת הגוף וכח ההשרדות בגלות[14] ואילו ניסן וחג הפסח מלמדים אותנו על החיבור שעלינו לעשות ולראות את הטבע ומתוכו להתרומם לתפילה ולברכות באחדות אחת מרוממת הן בחודש ניסן והן בכל ימות השנה.
[1] ע"פ המשנה בתענית פ"ד מ"ו, גמרא שם כט. לדעה שריבוי שמחה נוהג גם באדר א' – ע"פ המשנה מגילה פ"א מ"ד.
[2] מסכת מגילה דף ו: – סמיכות הגאולות דוחה את הכלל של 'אין מעבירין על המצוות'.
[3] כל הנס הוא שניתן ליהודים לעמוד על נפשם ולהתגונן מפני אויביהם. גם נס זה התחיל בחודש ניסן, בתליית המן על העץ.
[4] בפתגמי הראי"ה לחודש ניסן תרע"ד. עיין הרחבה בספר 'באר מגד ירחים' לרב עוזי קלכהיים זצ"ל.
[5] עיין במשנה תורה הלכות מלכים פ"יא ה"ד. וכך עלינו להמשיך ולהשפיע אור של גאולה לעולם כולו.
[6] ביטוי ידוע לכך בסיפור חז"ל שאם ישראל לא היו מקבלים את התורה, היה העולם חוזר לתוהו.
[7] עיקר הברכה הוא ביציאה לטבע כדברי הגמרא במסכת ברכות מג: "אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר … ". ברכה זו ניתן לברך פעם בשנה גם שלא בחודש ניסן, אבל קביעותה בחודש ניסן היא דוגמא נוספת לראיה שביציאת מצרים התעלתה כל הבריאה.
[8] מפסוק זה, ומפסוק "ושמרת את החוקה הזאת למועדה" לומדים שמצווה לעבר את השנה כדי להביא לאחדות גאולת ישראל עם פריחת הטבע וגאולתו מתרדמת החורף שלו. זה מביא לנו את חודש העיבור – הוספת חודש אדר א.
[9] ע"פ מדרש תנחומא סוף פרשת 'וזאת הברכה' : "רשע בחייו חשוב כמת, מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, שוקעת ואינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך עליה. אבל הצדיקים, מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושרואין וששומעין…"
[10] אבות פ"ג מ"ז. במקומות אחרים מובאת משנה זו בשם רבי יעקב אך מתאימה היא לדברי רשב"י שאחרי שרואה את הזקן רץ עם הדסים לכבוד שבת, מבין את הראיה לפיה הוא מכבד אפילו את השבת, יום המנוחה, בשילוב הצמחיה. יש המפרשים משנה זו באופן אחר, המתאים יותר לגלות.
[11] תה' עב,ה. כך גם כיוון בית המקדש למערב. אנו מתפללים עם השמש, ולא, חלילה, אליה כפי שהיה מקובל בעולם הקדום.
[12] ע"פ תהילים קמח " הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור…"
[13] כך על הגאולה שאנו חלק ממנה, אנו מתבשרים שהרי ישראל יתנו פירותיהם ביחד עם שובנו לארץ.
[14] בגלות אין לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה. בדומה לכך מצוות הפורים הן מצוות המרוממות את הגוף (בשונה גם מחנוכה).
