בעשרה בטבת התחיל המצור על ירושלים, המצור שבסופו חרב בית המקדש הראשון.

הנביאים תקנו לנו ארבעה ימים בשנה, בהם אנו מתענים ומתאבלים בו על חורבן בית המקדש.

בית המקדש שטרם נבנה בימינו, כאילו נחרב בימינו, כיון שאי בנייתו מראה שאין אנו זכאים לכך.

קיימות סיבות נוספות לצום זה, ובהן:

תרגום התורה ליוונית ע"פ גזירת תלמי מלך יון. היום בו תורגמה התורה, היה 'קשה לישראל כיום שנעשה העגל', לפי שלא היתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה {ע"פ מגילת תענית: ובאותו יום חשך בא לעולם שלושה ימים}.

מות עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה שהעלו את בני ישראל מבבל (בט' בטבת).

יום הקדיש הכללי – {נקבע בכסלו תש"ט ע"י הרבנות הראשית לישראל} כיום זכרון לחללי השואה בכלל, ולאלו שתאריך פטירתם לא נודע – בפרט. {לפי ההלכה – שיש לקבוע יום לאמירת קדיש לע"נ נפטר שיום פטירתו אינו ידוע}. הוא נקבע נקבע בתאריך זה דווקא כי היום שהתחיל בו החורבן הראשון ראוי לשמש יום זיכרון גם לחורבן האחרון.

זמן התענית

השנה חל עשרה בטבת בערב שבת.

תענית ציבור. החלה בערב שבת, בד"כ מוקדמת או נדחית ליום אחר. כחלק מהציפיה לבנין בית המקדש, התעניות על החורבן נדחות ואינן מוקדמות, חוץ מתענית עשרה בטבת.

צום פרטי בערב שבת, כמו תענית ביום פטירה אחד ההורים, או תענית חלום, ראוי לסיים לפני כניסת השבת, כדי שלא לקבל שבת כאשר הוא בתענית.

תענית עשרה בטבת שונה מכל אלו, בכך שאנו משלימים את הצום עד צאת הכוכבים.

תפילת מנחה

כמו בכל ערב שבת, יש להקפיד לסיים תפילת מנחה ולומר קבלת שבת לפני השקיעה.

קריאה בתורה – גם כאשר הצום חל בערב שבת, קוראים בתפילת מנחה בתורה פרשת "ויחל" כמו בשאר תעניות. למנהג האשכנזים וחלק מהספרדים גם מפטירים בנביא.

נשיאת כפים – בתענית ציבור הכהנים נושאים כפיהם בתפילת מנחה, אם היא נערכת סמוך לשקיעת החמה. דהיינו אחרי פלג המנחה {השנה בשעה 15:55}. כהנים המתפללים תפילת מנחה גדולה לא ישאו כפיהם.

תחנון – כמו בכל ערב שבת, אין אומרים תחנון ולא נפילת אפיים בתפילת המנחה.

רחיצה

גם הנוהגים שלא להתרחץ בתעניות אלו – יתרחצו כרגיל לכבוד שבת.

מעוברות יולדות ומיניקות

חכמים שקבעו תעניות אלו, פטרו מהן מעוברות ויולדות:

מעוברת – מזמן שניכר עוברה (כשלושה חודשים לאחר תחילת ההריון). ויש מקילים מרגע שהאשה יודעת על הריונה.

יולדת – יולדת עד שנתיים אחרי הלידה. יש מחמירים שרק יולדת שעדיין מניקה – פטורה.

חולים

חולה שאין בו סכנה לא יצום בצום זה.

בריא הנזקק לבלוע כדורים – ישתדל לבלוע אותם ללא מים, ואם אינו יכול – ישאל שאלת חכם.

ילדים

אנו כולנו מקווים שבית המקדש יבנה במהרה ואפילו עוד היום יתבטל צום זה.

מסיבה זו אין לנו לחנך את ילדים לפני גיל מצוות לצום ביום זה, אפילו לא תענית שעות. יש חולקים, הסוברים שילד, המבין את משמעות חורבן בית המקדש, יצום תענית שעות. לפחות אין לתת לו ממתקים וכד', אלא יאכל לצרכו.

כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר

"שמחו את ירושלים … שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה" (ע"פ תענית ל)

בציפיה לבנין ירושלים ובית המקדש

הרב דוד לוי.

בעשרה בטבת התחיל המצור על ירושלים, המצור שבסופו חרב בית המקדש הראשון.

הנביאים תקנו לנו ימים בשנה בהם אנו מתענים ומתאבלים בו על חורבן בית המקדש.

בית המקדש שטרם נבנה בימינו, כאילו נחרב בימינו כיון שאי בנייתו מראה שאין אנו זכאים לכך. סיבות נוספות לצום זה, ובהן:

תרגום התורה ליוונית ע"פ גזירת תלמי מלך יון. היום בו תורגמה התורה, היה 'קשה לישראל כיום שנעשה העגל', לפי שלא היתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה {ע"פ מגילת תענית: ובאותו יום חשך בא לעולם שלושה ימים}.

מות עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה שהעלו את בני ישראל מבבל (בט' בטבת).

יום הקדיש הכללי – {נקבע בכסלו תש"ט ע"י הרבנות הראשית לישראל} כיום זכרון לחללי השואה בכלל, ולאלו שתאריך פטירתם לא נודע – בפרט. {לפי ההלכה שיש לקבוע יום לאמירת קדיש לע"נ נפטר שיום פטירתו אינו ידוע}. יום זה נקבע כי . היום שהתחיל בו החורבן הראשון ראוי לשמש יום זיכרון גם לחורבן האחרון.

מעוברות יולדות ומיניקות

חכמים שקבעו תעניות אלו פטרו מהן מעוברות ויולדות:

מעוברת – מזמן שניכר עוברה (כשלושה חודשים לאחר תחילת ההריון). ויש מקילים מרגע שהאשה יודעת על הריונה.

יולדת – יולדת עד שנתיים אחרי הלידה. יש מחמירים שרק יולדת שעדיין מניקה – פטורה.

חולים

חולה שאין בו סכנה לא יצום בצום זה.

בריא הנזקק לבלוע כדורים – ישתדל לבלוע אותם ללא מים, ואם אינו יכול – ישאל שאלת חכם.

ילדים

אנו כולנו מקווים שבית המקדש יבנה במהרה ואפילו עוד היום יתבטל צום זה.

מסיבה זו אין לנו לחנך את ילדים לפני גיל מצוות לצום ביום זה, אפילו לא תענית שעות. יש חולקים הסוברים שילד המבין את משמעות חורבן בית המקדש יצום תענית שעות ולפחון אין לתת לו ממתקים וכד' אלא יאכל לצרכו.

כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר

"שמחו את ירושלים … שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה" (ע"פ תענית ל)

בציפיה לבנין ירושלים ובית המקדש

הרב דוד לוי.