בניין בית המקדש – והעלייה להר הבית בימינו

הרמב"ם בהלכות תעניות כותב "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב".

בנוסף לתשובה כללית כדי להיות ראויים לבנין בית המקדש, עלינו לעורר את עצמנו להרגיש בחסרונו ולפעול להקמתו.

הרמב"ם במשנה תורה מביא גישות שונות לענין זה:

  • בהלכות בית הבחירה הוא כותב "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות" ומוסיף בהמשך "והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים".
  • בהלכות מלכים הוא כותב "שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך … להכרית זרעו של עמלק … ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה". ומדגיש שם הרמב"ם "מינוי מלך קודם למלחמת עמלק, … והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית".

מכאן ניתן להבין שיש שתי גישות יש לגבי בית המקדש והמשיח

  • בנין בית המקדש בידי אדם (כך כמעט לכל הדעות) הוא ציווי, החל על עם ישראל גם היום, ואם כל ישראל ירצו עלינו לבנותו בלי להמתין לביאת המשיח, בדומה למה שנעשה בבית שני.
  • ביאת המשיח קודמת לבנין בית המקדש. – כך מובא ברמב"ם בתחילת הלכות מלכים (שפוסק כספרי), שמלך המשיח הוא יבנה את בית המקדש. ביאתו אינו בידינו. עלינו להתכונן ולצפות לבואו בהגברת אחדות ואחווה  בישראל.

לגבי עליה להר הבית בימינו –  רצוי, מצוה, או יש להימנע מצד ספק כרת ?

ראוי לאדם שיתקדם ככל שניתן בכל תחום בחייו.

אנו לומדים זאת ממשה רבנו, שהפריש ערי מקלט בעבר הירדן, למרות שהן עדיין לא הוכשרו לקלוט, כך דוד המלך הכין כל מה שהוא יכול לבית המקדש שנאסר עליו לבנות.

כמו כן יהודים בכל הדורות ניסו להתקרב למערת המכפלה, אפילו עד המדרגה השביעית, ולהר הבית עד הכותל המערבי.

דברים רבים בחיינו אנו עושים 'זכר למקדש' במטרה להיות מוכנים לכך.

כמו כן ישנם שיקולים נוספים שתומכים בהתקרבות להר הבית ככל שניתן.

לגבי החשש מאיסור 'כרת' – יש בהר הבית, כפי שהוא היום, כמה אזורי קדושה.

כל אחד פנימי יותר:

א. חלקם הם תוספת מאוחרת שאין בהם קדושה.

ב. חלקם, רוב הר הבית המקודש, הם מחנה לויה לשם אסורה הכניסה ללא טבילה כהלכה

ג. חלקם – מחנה שכינה – אסורה הכניסה לטמאי מת, והנכנס לשם במזיד חייב 'כרת'.

הכניסה של טמא מת לחלק זה אסורה והנכנסים לשם מתחייבים באיסור כרת החמור.

יראי השם העולים להר הבית טובלים כהלכה (בטבילה מיוחדת לכך). ובנוסף הם נמנעים מכניסה לאזור מחנה לויה, כדי שלא יגיעו למחנה שכינה.

החשש מספק כרת הוא שיקול, אך במקרים רבים איננו חוששים לו.

אם נחשוש אז: א. לא נתחתן הרי יש בזה ספק כרת.

ב. לא נאכל מצות בכל חג הפסח – ספק כרת אם הן החמיצו.

לסיכום: כל אחד ינהג בדבר זה ע"פ רבותיו.

בציפיה להשלמת הגאולה ולבנין בית המקדש

קרבן שעורים – סגולת ישראל

בחג החרות, ביום השני של חג הפסח, אנו מצווים להביא לבית המקדש את קרבן העומר.

כפי שנאמר בתורה[1]: "והבאתם את עומר ראשית קצירכם … ממחרת השבת" –  ממחרת הפסח. לקרבן העומר לא הוגדר זמן ייחודי משל עצמו, אלא כל כולו המשך וסמיכות לקרבן הפסח. הקרבתו מתירה את אכילת וקצירת התבואה החדשה בישראל. מבחינה זו דומה הוא לביכורים המובאים לבית המקדש מחג השבועות, ולקרבן שתי הלחם הקרב אז.

קרבן העמר קרב בענין גדול. המשנה מתארת בפרטות כיצד מתכנסים כולם, לא רק להקרבת הקרבן אלא גם לקצירתו. לא מצאנו דבר דומה בקציר החיטים לקרבן שתי הלחם בשבועות. וגם בביכורים מתארת לנו המשנה כיצד כל אחד יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה. גם שם התיאור הוא נרחב רק בהבאת הקרבן לירושלים[2], ולא בקטיפתו.

בנוסף, קרבן העומר הוא הקרבן הקבוע היחידי הבא מן השעורים. השעורים הם מאכל בהמה, כפי שמסביר זאת רבן גמליאל בדבריו לגבי סוטה[3].

מה רומז לנו קרבן שעורים, מאכל בהמה בחג החירות, ימים בהם אנו מצווים להראות ולהרגיש כבני חורין ?

כדי להבין את חשיבות המיוחדת של קרבן העומר נתבונן בחג הפסח אליו הוא סמוך.  בחג הפסח אנו עסוקים ביציאת מצרים. ביציאת מצרים אנו רואים כיצד הקב"ה בא בדרך ניסים ומוציא את בני ישראל ממצרים. במה זכינו שהוציאנו ה' ממצרים ?

חז"ל מתארים לנו כיצד היינו שרויים במ"ט שערי טומאה. רק בערב היציאה ממצרים, לאחר תשע מכות למצריים והפסקת השעבוד, אנו מצויים בשתי מצוות לפני צאתנו ממצרים. אין בני ישראל יוצאים ממצרים בזכות מעשיהם[4] או דבקותם בתורה וכד' אלא אך ורק משום היותם בנים לקב"ה[5]. הוא מוציא אותם בזכות היותם מהעם הנבחר, מצאצאי אברהם אבינו.

המשנה[6] מתארת כיצד שלוחי בית דין קצרו את העומר – כאשר כל העיירות הסמוכות מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול. כאשר ליל הקצירה חל בשבת, היו הקוצרים שואלים שלוש פעמים: האם שבת היום ? האם לקצור בשבת ?, רק אחר כך היו קוצרים בשבת לעיני כל העם.

שלש פעמים שאלו על כל דבר ודבר וענו להם הין. כל כך למה ? מפני הביתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב.

מדוע כל כך חשוב להדגיש שקציר העומר דוחה שבת.

בדברים רבים אחרים אנו יודעים שמכשירי מצווה שניתן לעשותם בערב שבת אינם דוחים את השבת[7]. חכמים שהורו לנו שקציר העומר דוחה את השבת יכלו לצוות עלינו ל"מעט באיסורים", לקצור כמה שפחות, ובודאי שלא צריך לעשות מכך ענין גדול, אלא שכמו תקנות רבות אחרות, גם כאן תקנו חכמים "להוציא  מליבם של צדוקים[8]".

ננסה להבין מהי, ומתוך כך אולי נבין מדוע מאבק הצדוקים מתרכז ובולט בעיתוי קרבן העומר האם חשוב להביאו בסמיכות לחג הפסח.

הצדוקים טענו ש"ממחרת השבת" הכתוב בתורה הכוונה לשבת בראשית, או בלשוננו לשבת חול המועד. בכך הם ניתקו בעצם את הקשר בין הפסח לקרבן העומר.

מה עומד ביסוד המחלוקת הזו בין חכמים לצדוקים[9] מה החשש הגדול של חכמים שבגללו הם מוצאים לנכון לתקן זאת ?

כדי להבין נתבונן במחלוקת מרכזית נוספת בה חלקו הצדוקים על חכמים. מחלוקת העוסקת בהבאת קורבן התמיד[10]. הצדוקים היו אומרים שאדם יחיד מתנדב ומביא את קרבן ה"תמיד", ואילו חכמים סברו שחובה שיהיו כל קורבנות הציבור באין מתרומת הלשכה.

בשני הנושאים, הקשורים לקורבנות בבית המקדש, הצדוקים חולקים על חכמים במעמד היחיד מול מעמד עם ישראל. בקורבן התמיד הם סוברים שהקרבת קרבן התמיד אינה ענין שבו צריך להקפיד שכל ישראל יהיו שוים. אחד העשיר ואחד העני, אחד החכם ואחד התם, ואפילו אחד הצדיק ואחד הרשע כולם חלקם בקורבן התמיד שווה[11].

קרבן העומר, כקרבן שעורים, כמאכל בהמה, בה להראות לנו שגם מאכל הבהמה, שאין בה דעת, צריך לעלות על המזבח. ולא רק לעלות על המזבח אלא להיקצר בעסק גדול – להראות שגם מכשירי המצוה הם לפעמים מצווה בפני עצמה. בני ישראל, כאשר הקב"ה בא לגאול אותם ממצרים הם בבחינת בני בלי דעת של תורה, ובכל אופן הקב"ה גאלם. הקב"ה מוציא את כל ישראל ממצרים, חכם ותם, רשע ושאינו יודע לשאול, ורק מי שהוציא את עצמו מכלל ישראל לא היה ראוי לגאולה. כל אחד מישראל זכאי, מעצם היותו חלק מעם ישראל גם לחלק בקורבן התמיד וגם לגאולה. נראה לי שאת זה רוצה התורה ללמד אותנו בקביעת קורבן העומר בסמיכות ובתלות לחג הפסח. ולכן מתאים לומר על הצדוקים וממשיכי דרכם[12] "אילו היה במצרים לא היה נגאל".

אנו מתפללים לקב"ה –

 בין עושים רצונו של מקום ובין אין עושים רצונו של מקום

 יגאל אותנו ויראנו נפלאות כימי צאתנו ממצרים, ויותר מכך


[1] ויקרא כג יא

[2] יש כמובן הבדל בולט שקרבנות העומר ושתי הלחם הם קורבן ציבור בעוד שאת הביכורים מביא כל יחיד לבית המקדש.

[3] שכשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה שעורים שהם מאכל בהמה.

[4] אמנם כמה ימים לפני היציאה ממצרים הם מצווים בשתי מצוות: ברית מילה וקורבן פסח.

[5] גם הדימוי לבנים מתאים כאן במיוחד שהרי ההורים חפצים בבנים ומרגישים אחריות להם, אבל לבנים אינם בחירה להיולד להורה זה או לאחר.

[6] מסכת מנחות פרק י משנה ג

[7] דוגמא בולטת לכך היא קרבן פסח כאשר ערב פסח חל בשבת, שם נאמר במשנה, שאין הבאתו וחתיכת יבלתו דוחים את השבת.

[8] צדוק וביתוס שני תלמידים ששנו ופירשו היו. הם הטיפו להנאות העולם הזה. ומתלמדיהם יצאו שתי כתות: הצדוקים והביתוסים.

צדוק וביתוס שני תלמידים ששנו ופירשו היו. הם הטיפו להנאות העולם הזה. ומתלמדיהם יצאו שתי כתות: הצדוקים והביתוסים.

[9] לצדוקים היו כנראה מניעים חומריים כמו אותו זקן המוזכר בגמרא במסכת מנחות שמשה רבנו רצה לתת לבני ישראל שני ימי תענוג רצופים בחג השבועות ולכן קבע את העומר ממחרת השבת.

[10] תלמוד בבלי מנחות דף סה:

[11] כולם נותנים בשווה ל"מחצית השקל" – ממנה ורק מממנה קונים את קורבנות התמידים והמוספים (והעומר בכלל זה). לכך אפילו מקפידים שלא לערב שקלי שנה זו עם שקלי שנה אחרת.

[12] א. קורמן בספרו זרמים וכתות ביהדות: כתב מר רוזן "חזרנו על דברי ימי ישראל ולא מצינו יצירה, בספרות ובתרבות, שהחילוניים יצרוה והנחילוה לבניהם אחריהם. בדוק ולא תמצא נכס לאומי, או קנין בעל ערך לדורות, שחותם של חילוניות טבוע עליהם." וממשיך ומסביר: "הסיבה לכך פשוטה: לא היה להם מה להנחיל לדורות הבאים. משפרשו מהתורה, היה עיקר מאוויים לפרוק את עולה מעליהם. דבר זה אמור גם לגבי אלה שהתיימרו לטעון שממשיכים הם, כביכול, לקיים את התורה בדרך שונה משל בעלי המסורת הפרושים" – חשוב שנזכור  היטב דברים אלו כאשר בכל דור קמים עלינו לכלותנו לא רק אויבים מבחוץ אלא גם משטינים מבפנים.

תשובות קצרות מרחבי הארץ 17 – יום ירושלים וחג השבועות

בנין בית המקדש / עליה לירושלים / לימוד ליל שבועות / מאכלי חלב בחג השבועות

בנין בית המקדש

שלום.

תמיד מתפללים על בנין בית המקדש וירושלים.

בתור נערה דתיה שגרה בירושלים אני בהחלט מרגישה את הרצון לבית המקדש אבל משום מה,זה לא כ"כ מפריעה לי שאין בית מקדש.אולי זה בגלל שאני לא יודעת מה זה בית מקדש ולכן אין לי כ"כ ציפיה לזה

אבל אני מרגישה רע כי זה משהו שאני הכי אמורה לרצות ואני לא…

האם ההרגשות שלי בסדר??

תשובה

שלום וברכה,

שאלת חכם – הרבה יותר מחצי תשובה.

בנין המקדש וכל הנלווה אליו הוא תכלית שאיפתנו בעולם בשלב זה.

לכך אנו מתפללים בכל יום ובכל תפילה.

זה מה שישאלו אותנו במרום : האם ציפית לישועה. (וזה הרבה יותר עמוק מבנין בית המקדש)

הנושא מעסיק אותי כבר 40 שנה וברור שאיני ראוי ואיני כדאי שהרי אם הייתי מצפה לו כראוי לא הייתי יכול לישון על משכבי בלילות כדברי דוד המלך עליו השלום.

את רוצה להבין כיצד להתקדם לכך –

והתשובה בהרבה לימוד ובהכנסת חסרונו למקום מרכזי ביותר בחיינו.

חלק ניתן באמצעות מכון המקדש –

שם אנו לומדים

גם להתכונן בפועל וגם על הצד היותר מעשי המצפה לנו.

וצריך לזכור שאין אנו מצפים רק לבנין אלא לתקופה שונה.

אחת הדרכים היא להקפיד בכל ארוע ובכל זמן להתנהג כאילו היה בית מקדש:

לעלות למקום המקדש או קרוב אליו שלוש פעמים בשנה זכר לעליה לרגל.

להתכונן לחג הפסח, לברר הלכות פסח שני ולהתכונן אליו.

להתרגל לסובלנות בין אדם לחברו – הרי אין אנו מצפים לכהן גדול ספרדי/אשכנזי/תימני והמשמעות שאני מבחין בתוכי בין העיקר לבין הפולקלור והמנהגים.

אמירת תיקון חצות, אם לא בכל יום אז מידי פעם.

קריאת פסוקי הקרבנות לא רק בכל יום בתפילות שחרית ומנחה אלא גם בזמנים מיוחדים כמו בערב פסח, במוצאי יום טוב ראשון של פסח ושל סוכות.

לימוד סדר קדשים. עם בני ובנותי למדתי, מאז היו בני חמש, מסכת מידות ומסכת תמיד, ולאחריהן מסכתות חגיגה יומא פסחים ביכורים וכד' מאלו השייכות למקדש.

לסיכום תתבונני בסוף ספר הכוזרי כיצד הוא עונה למלך כוזר ש"מצאת חרפתנו שאין אנו עולים לארץ ישראל". הדברים יפים כיום להר הבית ולסביבתו – שיש לדרוש אותם לנו, בשלב ראשון בתודעתנו.

תזכי לצפות לישועה, לראות את ירושלים גם בבנינה.

בציפיה לגאולה שלימה

הערות נוספות:

1. ביום העצמאות אני מצפה להקריב קרבן תודה ולכן אני נוהג לאכול מצה וחלה זכר לקרבן תודה.

2. אין בדברי הכרעה בסוגית העליה להר הבית עצמו – שכן כעת אנו עדיין במצב של "ציון אין לה דורש, וצריך שיהיה לה דורש"

3. כל הדברים הללו נלמדים מדוד המלך ע"ה, אחרי שה' אסר עליו לבנות את בית המקדש, עשה את כל ההכנות הנדרשות החל מאיתור המקום וכלה באיסוף החומרים וחלוקת העם למשמרות.

 עליה לירושלים

האם עלייה לירושלים זו מצווה, גם אם איני עולה לדבר מצווה?

תשובה

בימינו זו מצוה, או זכר למצווה בשלושה רגלים, וכאשר אתה עולה ללמוד תורה או להתפלל שם.

לימוד ליל שבועות

אשתקד בליל שבועות נשארתי כל הלילה כדי ללמוד את כל התיקון של שבועות כולל זוהר.

בתפילת שחרית מעייפות של חוסר שינה לא הצלחתי להתרכז בתפילה, מה אפשר לעשות בנידון?

האם חייב באמת לקרוא את כל הזוהר או שאפשרי להמשיך אותו גם במהלך היום?

תשובה

שלום וברכה,

סדר החשיבות הוא:

1. קריאת שמע של שחרית בערנות ובכוונה.

2. תפילת שחרית (ומוסף) כולה בערנות ובכוונה.

3. תפילה בנץ החמה.

4. מנהגים שונים כמו קריאת זוהר וכד'.

כל אחד צריך לחשוב בעצמו כדי לעשות את הדברים בסדר הנכון. מי שעושה אחרת – טועה.

לאור ניסיון העבר אני מציע לך ללמוד מעט בליל שבועות ולאחר מכן לישון במידה שתהיה ערני בתפילה.

שבועות ותפילה

שלום כבוד הרב …

החלטתי ללכת בליל שבועות ללמוד תורה כל הלילה בבית כנסת כיוון שאני רווקה ואין לי עיסוקים מיוחדים אז יש לי הרבה זמן ואני רוצה להקדיש ללימוד תורה….

האם אפשר להכניס תיק עם חטיף ושתייה לעזרת נשים כי אני אהיה כל הלילה ואני אעשה מידי פעם הפסקה של שתייה וחטיף קטן? אני לא רוצה להשאיר את זה מחוץ לבית כנסת אני מעדיפה שזה יהיה לידי..כמובן שאני אשתה ואוכל מחוץ לבית כנסת..

תשובה

שלום לך ותזכי למצוות, זה בסדר גמור, חג שמח

האם חייבים לאכול חלבי בשבועות

שואל 1. מנהג לאכול חלבי בשבועות,

האם אפשר לאכול חלבי בערב החג ולאורך כל החג או שמחוייבים לפחות בארוחה אחת בשרית?

והאם אפשר לאכול דגים במקום בשר בערב חג או בשבת במקום בשר?

שואל 2. רציתי לדעת אם אסור/ מותר/ צריך לאכול חלבי אחרי קידוש בארוחת החג בשבועות.

בהתחלה חשבתי שזה מה שצריך לעשות או לפחות מה שנהוג, אבל אח"כ נודע לי שעדות המזרח (שאני חלק מהם) רואים עלבון בכך שאחרי קידוש אוכלים מאכלי חלב. וששמחה אמיתית באה עם בשר.

חברה אשכנזייה אמרה לי שמתירים ארוחה אחת חלבית… מה יש לעשות?

תשובה

שבועות זה חג וכל אחד יענג אותו במאכל ובמשתה לפי חפצו.

לדעת הרמב"ם יש ענין לאכול בחג בשר – אולם הכוונה באחת מארוחות החג ולא בכולן.

ישנו מנהג לאכול בשבועות מאכלי חלב, אין זה חובה אלא רק למי שזה טוב לו.

בברכה והעיקר להרגיש את מתן תורה הפרטי שלנו בחג.

בגדים

בפרשת תצווה נקרא בתורה על בגדי הכהונה. הקב"ה מצווה להכין לכהנים בגדים מיוחדים שיהיו לכבוד ולתפארת. וכן יש איסור חמור לקרוע או ללבוש קרועים, כל כהן צריך ללבוש לפי מידתו.

ספר החינוך מסביר שיש כבוד לבית ולעבודה בהיות העובד מלובש בלבוש מיוחד לעבודה במקדש. גם על המקדש להיות מפואר לפי יכולת הקהל לבנותו, וזאת כיון שבהגדלת הבית ומוראו יתרככו שם לבות החוטאים וישובו אל ה'. על הכהן ללבוש את הבגדים באימה וביראה ובנחת ודרך כבוד.

הרמב"ם מסביר ומפרט דינים אלו כחלק מכלי המקדש והעובדים בו. והוא מפרט גם את בגדי הכהן הגדול.

בגדים בכלל

בגדים הם מהדברים באה מתבטא ההבדל בין בני האדם לבעלי החיים. האדם, באשר הוא אדם, חושב ומרגיש. בעקבות הרגשות מסוימות הוא מרגיש צורך להתכסות, לכסות מקומות נסתרים בגופו מפני הסביבה, כפי שמופיע בתורה בפרשת בראשית אחרי אכילת אדם וחוה מעץ הדעת.

במשך הזמן נוסף לבגדים פן של ביטוי. האדם מתלבש באופן שמסמל עבורו דברים מסוימים ובכוון השני – מה שהוא לובש גם משפיע עליו (דוגמא: לבישת מדים, בגדי עבודה, תלבושת אחידה וכד').

בשפה העברית הבגד הוא משורש בגידה כי הוא יכול להטעות אותנו לגבי האדם באמת (דוגמאות: אם אלך ברחוב בבגדי שוטר הציבור יתייחס אלי אחרת ולא כפי שאני באמת, יעקב אבינו מתחפש לעשו על ידי לבישת בגדיו, יצחק אבינו בוחן מי לפניו לפי ריח הבגדים)

במציאות אנשים ובעיקר נשים משקיעים הרבה זמן מחשבה וכסף כדי ללבוש בגד מסוים ולהיראות באופן מסוים.