הלכות לחג השבועות שחל במוצאי שבת

ערב שבת

בערב שבת יש להדליק נר נשמה, בנוסף להדלקת נרות שבת, כדי שאפשר יהיה להדליק נרות חג במוצאי שבת, ליל שבועות. (מומלץ נר הדולק 48 שעות). מי שלא הדליק בערב שבת, יקח  במוצ"ש אש משכנים, כדי להדליק ממנו נרות יו"ט, וכדי לברך בקידוש, בורא מאורי האש.

סעודה שלישית בשבת – ערב החג

סעודה שלישית בשבת, רצוי להשתדל לעשותה בשעות אחה"צ המוקדמות. לכן מומלץ להתפלל מנחה גדולה, ולאכול סעודה שלישית לפני זמן מנחה קטנה {16:45}. מי שלא הספיק יכול לקיים סעודה שלישית גם לאחר זמן זה, יאכל כביצה פת ולא ירבה באכילה, כדי שיוכל לאכול את סעודת החג בשמחה.

הכנות ליום טוב

אין לעשות הכנות ליום טוב, בשבת. לדוגמא אסור לשים תבשילים על פלטה של שבת לצורך ליל החג, גם לא באופן המותר בשבת.  לכן, כל החימומים יעשו לאחר השעה 20:21 .לפני החימום יש לומר: "ברוך המבדיל בין קדש לקדש"' – אח"כ מותר לחמם הכל, הן על גבי אש (אותה מדליקים בהעברה מהנר שהודלק לפני שבת), וכמובן להניח על גבי פלטת שבת.

מוצאי שבת וכניסת יום טוב

מאחרים להתפלל תפילת ערבית בליל יום טוב, כדי שיהיו "שבע שבתות תמימות", ומתחילים לפחות 25 דקות אחרי השקיעה, {השקיעה בתשפ"ב בשעה 19:46} .בתפילה אומרים "ותודיענו", שהיא הבדלה בין קדושת שבת לקדושת יו"ט.

משעה זו יכולות הנשים בבית להדליק נרות של יום טוב (לאחר אמירת ברוך המבדיל בין קדש לקדש). הן מברכות שתי ברכות: להדליק נר של יום טוב, ושהחיינו (לרוב הדעות). יש נוהגות להמתין עד שוב בני המשפחה מתפילת ערבית, ואז להדליק את הנרות. (ההדלקה, כמובן, ע"י העברת אש מנר שהודלק לפני שבת).

עושים קידוש והבדלה משולבים: הבדלה על צאת שבת, וקידוש, על כניסת יום טוב. הנוסח הוא: יקנה"ז: יין, קידוש, נר הבדלה, זמן. כלומר: מברכים הגפן על כוס יין. אח"כ קידוש ליום טוב, אח"כ בורא מאורי האש על נר )אין להדליק נר הבדלה כרגיל, מפני שאסור לכבותו. אפשר לברך מאורי האש על גפרור, על הנרות שהדליקו הנשים, וכן על נר הדולק מלפני שבת). אח"כ אומרים ברכת "המבדיל", ומסיימים: המבדיל בין קדש לקדש. וחותמים בברכת שהחיינו.

יום החג

מרבים משתדלים ללמוד תורה בלילה ולהתפלל בהנץ החמה (5:40 – תשפ"ב) הלכות אמירת ברכות השחר לערים כל הלילה – ניתן למצוא באתר רבנות אבני חפץ

צאת החג בשעה 20:21 {תשפ"ב} מבדילים בברכות הגפן והמבדיל, בלי נר ובשמים.

חג שמח – דוד לוי – רב הישוב

מפורים לפסח – מהצלת הגוף לגאולת הבריאה כולה

השנה זכינו לשני חודשי אדר. הכלל 'משנכנס אדר מרבים בשמחה' הוא מפני שאנו מתחילים חודשי גאולה, בד"כ שניים, והשנה שלושה חודשים[1], כי כלל זה נאמר גם על אדר א'. הגמרא מתלבטת מתי לחגוג את נס הפורים, ובעצם מהו חודש האדר העיקרי. מסכמת שם הגמרא שאנו חוגגים את נס הפורים בחודש אדר הסמוך לניסן, כדי לסמוך גאולה לגאולה[2].

ישנם הבדלים רבים וגדולים בין גאולת פורים לגאולת פסח:

גאולת פורים – היא גאולת הגוף. המן ביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד. גאולה פורים היא הכנה לגלות, תקופה בה נאלץ להסתדר עם השליט הגוי ולהישאר בחיים, אפילו כעצמות מפוזרות.

בפסח – גאולה מושלמת כאשר כל הבריאה כולה מתעלה איתנו.

בנס הפורים אין קשר למציאות שמסביב, אומות העולם לא מתרוממות איתנו (לכל היותר הם ניצלו מביצוע רצח שפל) והטבע ההויה לא משולבים בנס הגדול בו ניתן ליהודים להיקהל ולעמוד על נפשם[3].  

"יציאת ישראל מצרים, תישאר לעד האביב של כל העולם כולו"[4] כותב הרב זצ"ל ומסביר שזו אבן פינה לבנין כל אומות העולם לדורות – מכאן מתחילה התקדמותם המוסרית ועיקר הישגי האנושות[5]. זהו אירוע מתמשך מאז ועד היום וממשיך להתממש ככל שנצטרך.

אבל לא רק האנושות התברכה מיציאת מצרים אלא הבריאה כולה. עם ישראל בצאתו ממצרים מעלה  איתו את כל ההוויה[6]. אחת הדוגמאות לכך היא 'ברכת האילנות' אותה מברכים בחודש ניסן, כאשר יוצאים לטבע[7] ורואים אילנות פורחים העתידים להוציא פירות ומברכים, ברכת שבח והודאה, עליהם ועל בני האדם הנהנים מהם ומדגישים 'שלא חיסר בעולמו כלום'.

לפיכך מובן מדוע התורה מצווה אותנו "שמור את חודש האביב ועשית פסח .. כי בחדש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים"[8]. כל החגים בעם ישראל קשורים לטבע ולחקלאות, אבל פסח עולה על כולם וצריך לכוון כך שבחג הפסח גם הטבע 'יחגוג' את חירותו.

ההרגשה המרוממת של כל יהודי, בשבתו לליל הסדר ובסיפור יציאת מצרים, צריכה להיות מחוברת לבריאה ולטבע. אך לא רק בליל הסדר עלינו לראות זאת אלא בכל זמן.

ניתן לומר שכנגד ארבעה בנים דברה תורה בכל תפילה (בנים במצב נפשי שונה):

אחד צדיק – רואה חמה זורחת ומברך יוצר אור, רואה חמה שוקעת ומברך מעריב ערבים, הוא רואה את עולמו של הקב"ה ומברך[9].

אחד רשע – רואה חמה זורחת ואינו מברך, רואה חמה שוקעת ואינו מברך.

השלישי / אדיש – אולי הוא חלק מאיתנו, מגיע לבית הכנסת, מברך יוצר אור אבל אינו רואה חמה בזריחתה (אולי רואה את השעון).

הרביעי / רגיש – רואה ומתפעל מהחמה. זו הרגשה גדולה, אך הוא אינו מוצא לנכון לברך. אולי בגלל שלא למד ואולי בגלל שרואה מתפללים אדישים. הוא אינו רואה שיש קשר בין התפילה להתפעלות הרגשית.

דברים אלו מקבלים חיזוק מדברי המשנה[10] : "רבי שמעון אומר, המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפש". וכי מי שמפסיק מלימודו כדי לברך על האילנות טועה ?. אלא יש להסביר זאת בהמשך למשנה הקודמת "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", המפסיק ממשנתו רואה בלימוד ובסביבה שני דברים נפרדים אינו צדיק (כדברי המדרש הנ"ל), הצדיק רואה את הבריאה ומכיר בה את הבורא יתברך. זאת הסיבה שהתפילות נקבעו בזמני הזריחה והשקיעה, כפי שנאמר "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים"[11]. אנו מהללים את הקב"ה בזמן שגם הבריאה מהללת אותו[12].

הקב"ה בציוויו 'שמור את חודש האביב' מלמד אותנו את החיבור שבין החרות לטבע, הגאולה שלנו היא ביחד עם הטבע[13]. ציווי זה מופיע בתורה בהקשר לארץ ישראל "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני… ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה".

סיכום

אדר וניסן, פורים ופסח הם גאולה אחת. פורים הוא עוסק בגאולת הגוף וכח ההשרדות בגלות[14] ואילו ניסן וחג הפסח מלמדים אותנו על החיבור שעלינו לעשות ולראות את הטבע ומתוכו להתרומם לתפילה ולברכות באחדות אחת מרוממת הן בחודש ניסן והן בכל ימות השנה.


[1] ע"פ המשנה בתענית פ"ד מ"ו, גמרא שם כט. לדעה שריבוי שמחה נוהג גם באדר א' – ע"פ המשנה מגילה פ"א מ"ד.

[2] מסכת מגילה דף ו: – סמיכות הגאולות דוחה את הכלל של 'אין מעבירין על המצוות'. 

[3] כל הנס הוא שניתן ליהודים לעמוד על נפשם ולהתגונן מפני אויביהם. גם נס זה התחיל בחודש ניסן, בתליית המן על העץ.

[4] בפתגמי הראי"ה לחודש ניסן תרע"ד. עיין הרחבה בספר 'באר מגד ירחים' לרב עוזי קלכהיים זצ"ל.

[5] עיין במשנה תורה הלכות מלכים פ"יא ה"ד. וכך עלינו להמשיך ולהשפיע אור של גאולה לעולם כולו.

[6] ביטוי ידוע לכך בסיפור חז"ל שאם ישראל לא היו מקבלים את התורה, היה העולם חוזר לתוהו.

[7] עיקר הברכה הוא ביציאה לטבע כדברי הגמרא במסכת ברכות מג: "אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר … ". ברכה זו ניתן לברך פעם בשנה גם שלא בחודש ניסן, אבל קביעותה בחודש ניסן היא דוגמא נוספת לראיה שביציאת מצרים התעלתה כל הבריאה.

[8] מפסוק זה, ומפסוק "ושמרת את החוקה הזאת למועדה" לומדים שמצווה לעבר את השנה כדי להביא לאחדות גאולת ישראל עם פריחת הטבע וגאולתו מתרדמת החורף שלו. זה מביא לנו את חודש העיבור – הוספת חודש אדר א.

[9] ע"פ מדרש תנחומא סוף פרשת 'וזאת הברכה' : "רשע בחייו חשוב כמת, מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, שוקעת ואינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך עליה. אבל הצדיקים, מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושרואין וששומעין…"

[10] אבות פ"ג מ"ז. במקומות אחרים מובאת משנה זו בשם רבי יעקב אך מתאימה היא לדברי רשב"י שאחרי שרואה את הזקן רץ עם הדסים לכבוד שבת, מבין את הראיה לפיה הוא מכבד אפילו את השבת, יום המנוחה, בשילוב הצמחיה. יש המפרשים משנה זו באופן אחר, המתאים יותר לגלות.

[11] תה' עב,ה. כך גם כיוון בית המקדש למערב. אנו מתפללים עם השמש, ולא, חלילה, אליה כפי שהיה מקובל בעולם הקדום.

[12] ע"פ תהילים קמח " הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור…"

[13]  כך על הגאולה שאנו חלק ממנה, אנו מתבשרים שהרי ישראל יתנו פירותיהם ביחד עם שובנו לארץ.

[14] בגלות אין לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה. בדומה לכך מצוות הפורים הן מצוות המרוממות את הגוף (בשונה גם מחנוכה).

יציאת מצרים – מי ומי היוצאים?

 המצווה העיקרית של ליל הסדר : והגדת לבנך.

בתורה נאמר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים" (שמות יג,ח)

מסביר ספר החינוך – לספר בעניין יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח לשם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם.

וכבר פרשו חכמים מצות הגדה זו הוא בליל ט"ו בניסן בשעת אכילת מצה. ומה שאמר הכתוב לבנך, לאו דווקא בנו  אלא אפילו עם כל בריה.
ועניין המצוה, שיזכור הנסים והעניינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח האל יתברך נקמתנו מהם, ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים מפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב.
משורשי מצוה זומה שכתוב בקורבן הפסח. ואין מן התימה אם באו לנו מצות רבות על זה, מצות עשה ומצות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו.
ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותנו ובתפילותנו ' זכר ליציאת מצרים', לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות הוא ובידו לשנותם, כפי שיחפץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים, ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים. הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקים האמונה בידיעת ה’ יתברך, וכי השגחתו ויכולתו בכללים ובפרטים כולם.
מצוה זו מתחילה מראשית האומה

אברהם מוגדר כמי שעתיד ללמד את בניו:  "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח,יט)

במהלך יציאת מצרים הקב"ה אומר למשה רבנו:

"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'." (שמות י, א-ב)

גם במצוות קריאת שמע (אנו קוראים פעמים ביום)

"ושננתם לבניך ודברתם בם בשבתך בביתך ובכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו,ז)

במתן תורה

לפני –  "ויאמר ה’ אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם. והיו נכנים ליום השלישי כי ביום השלשי ירד ה’ לעיני כל העם על הר סיני. והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו כל הנגע בהר מות יומת. לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשך היבל המה יעלו בהר. וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם ויכבסו שמלתם. ויאמר אל העם היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות יט, ט-טו)

אחרי – (חזרה לחיי המשפחה)

" ויאמר ה’ …  מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעלםלך אמר להם שובו לכם לאהליכם. ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נתן להם לרשתה. ושמרתם לעשות כאשר צוה ה’ אלקיכם אתכם לא תסרו ימין ושמאל. בכל הדרך אשר צוה ה’ אלקיכם אתכם תלכו למען תחיון וטוב לכם והארכתם ימים בארץ אשר תירשון" דברים ה, כד-כט)

הוספת כוס חמישי בליל הסדר

הוספות בליל הסדר בעניני הכניסה ארץ ישראל

בליל הסדר אנו מספרים על יציאת מצרים בגלות מיעטו להזכיר את ארץ ישראל בהגדה'. שתי הוספות מומלצות כאן כדי להדגיש את ההגעה לארץ ישראל:

  1. הוספת כוס חמישית.
  2. השלמת קריאת מדרש ה'ספרי' על פרשת 'מקרא ביכורים'. המדרש כתוב ב'הגדה' ושם הוא מסתיים בדרשת רבי יהודה שהיה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב. את המשכו של המדרש בכניסה לארץ ישראל אין אנו רגילים לקרוא. לדעתי ראוי להוסיפו במקום זה.

נזכה לאכול מן הפסחים – השתא בירושלים השלמה – דוד לוי – רב הישוב.

אילנות ו"אבות"

אילנות ו"אבות"

במשנה במסכת אבות אומר רבי שמעון: "המהלך בדרך יחידי ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה, כאילו מתחייב בנפשו".

ניתן לפרש משנה זו על ביטול תורה, הסחת הדעת מתורה ואפילו על האיסור לעסוק בשיחה בטילה במקום לימוד תורה.

כמה קושיות על פירושים אלו:

  1. הקב"ה ברא אילנות נאים להנות בהם בני אדם, ואף נתקנה לכך ברכה מיוחדת. התבוננות בבריאה ובגדלותה מביאה אותנו להכרה בגדלות הבורא. בהמשך הפרק אנו לומדים מהעצים, פירותיהם ושורשיהם כיצד צריך להיות היחס בין מעשיו של האדם לחוכמתו.
  2. המשנה הבאה בפרקנו עוסקת במי ששוכח דבר ממשנתו ומסכמת שאדם מתחייב בנפשו רק אם ישב ויסיר את דברי התורה מליבו, ולא אם שכח דבר ממשנתו, ק"ו שהסחת דעת קלה, להתבונן בנוי העולם אינה סיבה להתחייב בנפשו.
  3. רבי שמעון, שמפיו נשמעה משנה זו, חרד מאוד לביטול תורה, ואף מסר נפשו על לימוד התורה. גם הוא, כאשר הוא יוצא מהמערה בפעם השנייה, לאחר 13 שנה, ורואה יהודי רץ ובידיו שתי אגודות הדסים, מפסיק ממשנתו ושואל. האם שיחה זו אינה יציאה מלימוד תורה ?

ניתן לפרש את משנתנו באופן אחר:

אדם מהלך בדרך ואומר מה תועלת באילן זה?, מה תועלת בניר זה? אדם כזה מתחייב בנפשו. כל מה שברא הקב"ה, ברא לתועלת ולהיטיב, ואדם זה הרואה באילן- הנותן פירותיו לאחר זמן רב, או בניר המצמיח תבואה לאחר חדשים אחדים, דבר מיותר חסר תועלת, הרי שגם הוא עצמו אינו זוכה לפירות.

הגמרא, ומדרשי חז"ל רבים, מתארים את נטיעת האילנות כהשקעה לדורות הבאים, כאמונה בעתיד טוב וכרצון להיטיב לדורות הבאים. האילן הנאה מלמד על בריאות חברתית תרבותית ואולי אף מגביר בקרב המפסיק ממשנתו את התחושה שלימוד התורה שלו הוא חלק משרשרת דורות, שאבותיו למדו ופתחו את התורה, הוא אוכל פירותיהם, ואת פירות תורתו ינחיל לבניו שיבואו אחריו.

בהמשך הפרק מופיע האילן כמשל. שם מתוארים שני סוגי אנשים:

חוכמתו מרובה ממעשיו- דומה לאילן שענפיו מרובים, שורשיו מועטים, ורוח באה עוקרתו והופכתו על פניו.

מעשיו מרובים מחוכמתו- דומה לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים, ואפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזים אותו ממקומו.

ממשניות אלו ניתן לראות שההתבוננות באילן היא חלק מלימוד ההתנהגות בעולם. מכאן נראה את הדרך הישרה שיבור לו האדם: דרך של עשיה מרובה, של לימוד לא רק לעצמו, ושאיפה לגדל פירות נאים גם לדורות הבאים. 

טו בשבט וגאולת הארץ

טו בשבט וגאולת הארץ

 

שלושים סוגי פירות

מנהג ב-טו בשבט לאכול מפירות הארץ, בעיקר מפירות ארץ ישראל.

כבר אדם הראשון, בגן עדן, נצטווה "מכל עץ הגן תאכל" – לאכול מפירות העצים שבגן עדן.

באכילת פירות ארץ ישראל אנו סופגים מקדושת הארץ. מסיבה זו, אחרי אכילת פירות משבעת המינים שגדלו בארץ ישראל, עלינו לברך 'על הארץ ועל פירותיה', ולהבדילם מפירות שלא גדלו בארץ ישראל ולא ספגו מקדושתה.

 

המהדרים משתדלים לאכול שלושים סוגי פירות שונים. המקור למנהג זה הוא בכתבי רבנו חיים ויטאל זצ"ל, תלמיד האר"י. הוא כותב שבארץ ישראל יש 30 סוגי פירות המתחלקים לשלוש קבוצות, לפי החלק שנאכל בהם:

  1. עשרה מינים בהם אנו אוכלים גם את הקליפה וגם את הפרי שבתוכה, כנגד עולם הבריאה.
  2. עשרה מינים בהם אנו אוכלים את הפרי, פרט לגרעין הקשה שבתוכו, כנגד היצירה.
  3. עשרה מינים אותם אנו מקלפים ואוכלים את הפרי ללא הקליפה, כנגד עולם העשיה. הקליפה – 'שומר' הפרילכל הפירות יש קליפה. בין אלו שאנו אוכלים את קליפתם ובין אלו שקליפתם אינה נאכלת. בלשון המשנה, במסכת עוקצין, הקליפה נקראת 'שומר' לפרי. הקליפה היא חלק ממנו לענין שיעור גודל הפרי, אותו אנו מודדים עם הקליפה, וגם לענין טומאת אוכלין -שאם השומר נטמא אז כל הפרי נטמא.הרמב"ם, בפירושו למשנה, מסביר שה'שומר' הוא משמר את הפרי כדי שיוכל לגדול ולהתפתח. בהמשך, לאחר שהפרי גדל והבשיל, מסתיים תפקיד השומר ובד"כ הקליפה, שהגנה על הפרי, מוסרת או נושרת (או הופכת לחלק מהפרי). והפרי יכול להצמיח עץ חדש. קליפה ופרי בגאולת ישראלאנו, בעיקר בדורנו, דור של גאולה, רוצים לראות את השלמת הגאולה במהרה. לראות את משיח בן דוד מגיע בכל הדרו, ומקים את מלכות בית דוד. אצה לנו הדרך – שיגיע עכשיו !אלא שמתוך התבוננות בהופעת הפירות אנו יכולים להבין את התהליך. אנו יכולים להבין מדוע הגאולה והקמת המדינה צומחים ע"י אנשים שהפסיקו לפקוד את בתי הכנסת ולהתפלל ל'השיבה שופטינו כבראשונה' ולבנין בית המקדש.  טבע הפרי שהוא גדל כשהוא עטוף ומוגן בקליפה השומרת עליו. גם במהלך ההסתוריה של גאולת ישראל כך הדבר. מלכות ישראל שיש בה קדושה אלוקית פנימית, צומחת מתוך מלכות בלתי קדושה.כך עם ישראל גדל כעם בתוך מלכות מצרים.כך משה רבנו, גואלם של ישראל, גדל בבית פרעה.כך דוד המלך מגיע מתמר וממואב.כך המשיח יושב בשערי רומי.כעת אנו בשלב של השלת הקליפה. להוציא בעדינות את הפרי מתוך קליפתו. הפרי הקדוש והעדין יצא מתוכה לבנין מלכות של קדושה ובנין בית המקדש, במהרה בימינו.

סיום מסכת יומא

טיול גברים תשפ"א – סיום מסכת יומא בדף היומי אחרי הביקור בהרי נפתלי

הבוקר לומדי הדף היומי זוכים לסיים את מסכת יומא, וכולנו משתתפים איתם.

מרבית המסכת עוסקת בעבודת יום הכיפורים בבית המקדש, ואין ספק שתפילת מוסף של יום הכיפורים תראה אחרת בעיני כל מי שלמד את המסכת.

הכהן הגדול נושא על ליבו את כל ישראל. וביום הכיפורים הוא שליח לכפר על עוונות כל ישראל. בנוסף, כמו במשך כל השנה, הוא מתפלל על כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם.

אתמול זכיתם להיות בנחלת שבט נפתלי, נחלה הנמשכת צפונה, לפחות עד נהר הליטני. ממרכז הנחלה צפיתם לנוף היפה של חלקי הנחלה שבתוך מדינת לבנון. שם התקיימו בנו הדברים עליהם נקרא בתורה בשבת הקרובה "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם."

הנוף היפה של ארץ הלבנון מטעה ביחס למה שקורה מתחת לפני השטח – הארץ אשר לא הורשנו אותה הפכה לנו ל'בוץ לבנוני'. ואנו בורחים מפניו ולא מבינים שבמעשינו אנו מביאים עלינו צרה זו, בכך שאין אנו יורשים את הארץ הזו.

עד לפני מאה שנה, בתקופת שלטון התורכים, לא היה כאן גבול. הגבול המלאכותי נוצר בהסכם בין האנגלים לצרפתים על חלוקת האזור. ישוב יהודי לא היה אז מצידו הלבנוני של הגבול וכך נקבע גבול על פי שירטוט במפה. האנגלים ביצעו בו תיקונים קטנים כדי להקל על התנועה ועל השמירה. אנו, העם היהודי ומדינת ישראל לא התענינו בנחלת אבותינו זו, וכך למרות שפעמיים היתה בידינו, נסוגנו ממנה בלי ליישב ולהוריש אותה כציווי הקב"ה בפרשה.

הכהן הגדול המתפלל ביום הכיפורים על עם ישראל, כולל גם יושבי חבלים רחוקים ובודאי את יושבי ארץ הלבנון לכשניישב אותה.

יהי רצון שנזכה להשיבה שופטינו כבראשונה, שנדע להכיר ולהוקיר את מתנות ה' לנו, ונשוב לנסות להתיישב בכל מקום שנוכל בארץ ישראל, לבלתי עזבנו אותה לאומות אחרות.

המשך לימוד נעים במסכת סוכה

והמשך טיול נעים בארצנו הקדושה

שבת שלום

דוד לוי

רב הישוב

הלכות עשרה בטבת שחל בערב שבת

בעשרה בטבת התחיל המצור על ירושלים, המצור שבסופו חרב בית המקדש הראשון.

הנביאים תקנו לנו ארבעה ימים בשנה, בהם אנו מתענים ומתאבלים בו על חורבן בית המקדש.

בית המקדש שטרם נבנה בימינו, כאילו נחרב בימינו, כיון שאי בנייתו מראה שאין אנו זכאים לכך.

קיימות סיבות נוספות לצום זה, ובהן:

תרגום התורה ליוונית ע"פ גזירת תלמי מלך יון. היום בו תורגמה התורה, היה 'קשה לישראל כיום שנעשה העגל', לפי שלא היתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה {ע"פ מגילת תענית: ובאותו יום חשך בא לעולם שלושה ימים}.

מות עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה שהעלו את בני ישראל מבבל (בט' בטבת).

יום הקדיש הכללי – {נקבע בכסלו תש"ט ע"י הרבנות הראשית לישראל} כיום זכרון לחללי השואה בכלל, ולאלו שתאריך פטירתם לא נודע – בפרט. {לפי ההלכה – שיש לקבוע יום לאמירת קדיש לע"נ נפטר שיום פטירתו אינו ידוע}. הוא נקבע נקבע בתאריך זה דווקא כי היום שהתחיל בו החורבן הראשון ראוי לשמש יום זיכרון גם לחורבן האחרון.

זמן התענית

השנה חל עשרה בטבת בערב שבת.

תענית ציבור. החלה בערב שבת, בד"כ מוקדמת או נדחית ליום אחר. כחלק מהציפיה לבנין בית המקדש, התעניות על החורבן נדחות ואינן מוקדמות, חוץ מתענית עשרה בטבת.

צום פרטי בערב שבת, כמו תענית ביום פטירה אחד ההורים, או תענית חלום, ראוי לסיים לפני כניסת השבת, כדי שלא לקבל שבת כאשר הוא בתענית.

תענית עשרה בטבת שונה מכל אלו, בכך שאנו משלימים את הצום עד צאת הכוכבים.

תפילת מנחה

כמו בכל ערב שבת, יש להקפיד לסיים תפילת מנחה ולומר קבלת שבת לפני השקיעה.

קריאה בתורה – גם כאשר הצום חל בערב שבת, קוראים בתפילת מנחה בתורה פרשת "ויחל" כמו בשאר תעניות. למנהג האשכנזים וחלק מהספרדים גם מפטירים בנביא.

נשיאת כפים – בתענית ציבור הכהנים נושאים כפיהם בתפילת מנחה, אם היא נערכת סמוך לשקיעת החמה. דהיינו אחרי פלג המנחה {השנה בשעה 15:55}. כהנים המתפללים תפילת מנחה גדולה לא ישאו כפיהם.

תחנון – כמו בכל ערב שבת, אין אומרים תחנון ולא נפילת אפיים בתפילת המנחה.

רחיצה

גם הנוהגים שלא להתרחץ בתעניות אלו – יתרחצו כרגיל לכבוד שבת.

מעוברות יולדות ומיניקות

חכמים שקבעו תעניות אלו, פטרו מהן מעוברות ויולדות:

מעוברת – מזמן שניכר עוברה (כשלושה חודשים לאחר תחילת ההריון). ויש מקילים מרגע שהאשה יודעת על הריונה.

יולדת – יולדת עד שנתיים אחרי הלידה. יש מחמירים שרק יולדת שעדיין מניקה – פטורה.

חולים

חולה שאין בו סכנה לא יצום בצום זה.

בריא הנזקק לבלוע כדורים – ישתדל לבלוע אותם ללא מים, ואם אינו יכול – ישאל שאלת חכם.

ילדים

אנו כולנו מקווים שבית המקדש יבנה במהרה ואפילו עוד היום יתבטל צום זה.

מסיבה זו אין לנו לחנך את ילדים לפני גיל מצוות לצום ביום זה, אפילו לא תענית שעות. יש חולקים, הסוברים שילד, המבין את משמעות חורבן בית המקדש, יצום תענית שעות. לפחות אין לתת לו ממתקים וכד', אלא יאכל לצרכו.

כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר

"שמחו את ירושלים … שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה" (ע"פ תענית ל)

בציפיה לבנין ירושלים ובית המקדש

הרב דוד לוי.

נטה גטניו ז"ל – ליום הקדיש הכללי

נטה גטניו ז"ל – לרגל יום הקדיש הכללי

נטע (פורטונטה) או נטה, כמו שהיא נקראה בפי בני משפחתה, נולדה לפני כמאה שנה בקורפו למשפחה יהודית איטלקית. עברה את מוראות השואה באושוויץ (מחנה בירקנאו). בקומה זקופה קבלה את פני החיילים המשחררים.

באוניית המעפילים 'חביבה רייך' עלתה, לבדה מכל משפחתה לארץ ישראל, ישר למחנה המעצר בעתלית. את ישראל גטניו, האיש איתו חלקה כשישים שנות נישואין, הכירה באונית המעפילים בדרכם לארץ ישראל. הם הגיעו לחופי חיפה ביום שבת ט סיון תש"ו, עם מאות מיהודי יוון, לאחר שבוע של הפלגה צפופה באונית המעפילים.

מיום יציאתה מהמחנות ידעה נטה שהיעד שלה הוא ירושלים. ירושלים במובן הרעיוני שהפך לתל אביב במובן המעשי. העיר העברית הראשונה בארץ המתחדשת, העיר שבה היא וישראל קבעו את ביתם ואותה אהבו. ביתה מעל ככר מלכי ישראל ביטא את תחושת הניצחון והאור על מי שרצו להשמידנו והקב"ה הצילנו מידם. העיר בה זכה ישראל, וכעת גם היא, להגיע למנוחת עולמים (בעולמנו זה).

נטה תמיד היתה מן המובילים, המנהיגים והמתווים דרך. מאלה שליבם תמיד פתוח וחם לכל מי שזקוק. ועל אף הרוע שפגשה בחייה, המשיכה להביט על העולם בעין טובה.

כבר בצעירותה לימדה בקורפו עברית ומושגים ביהדות. היא המשיכה בכך במחנות העקורים בזמן ההמתנה לעליה לארץ ישראל, אך סירבה לעכב את עלייתה לארץ כדי להמשיך בהוראת העברית שם.

נטה היתה חלק מארגון 'יד ושם' ופעלה רבות להנצחת קהילת יהודי קורפו.

כחלק מכך כתבה את ספרה האוטוביוגרפי מקורפו לבירקנאו ולירושלים.

עם התפתחות הישוב אבני חפץ, ראתה נטה המשך למורשת התורנית של משפחתה בקורפו ותמכה בהקמת המכינה הקדם צבאית – 'ארץ חפץ' והוסיפה לתרום לעמותת 'מכינה לחיים' להפצת התורה בישוב. כאשר הוקם בית הכנסת 'משכן שלמה' ע"ש דודה הרב שלמה הלוי זצ"ל, וצאצאיו חסרי הילדים, שמחה וראתה בכך המשך לשושלת משפחתה שנגדעה (מחוסר ילדים אחרי התעללות הנאצים בה).

על מצבת אשת דודה זה, הקבורה בנחלת יצחק, נכתב משפט על פי פסוק מישעיהו הנביא –

"הָעָם הַהֹלְכִים בַחֹשֶךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל, יֹֽשְבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶֽם". פסוק זה מתאים גם לחייה של נטה – לא רק לראות את תחילת האור בהקמת המדינה אלא לחיות בה חיים עשירים במשך עשרות שנים.

לפני כשבעים וחמש שנה ניסו הנאצים הארורים לסיים את חייה של נטה, אבל בזכות בורא עולם היא שרדה וחיה שנים רבות ומלאות.

נטע הלכה לעולם שכולו טוב בערב חג החנוכה, סמלי הדבר. חג זה, הניסים והאור שבו ליוו את נטה לכל אורך חייה. ואכן חג זה היה החג האהוב עליה.

בצאתה ממחנה ההשמדה, הגיעה לחורבות ביתה ומצאה בהריסות את החנוכיה של המשפחה שבורה. היא מסרה אותה לתיקון ומאז בכל שנה הדליקה בה את  נרות החנוכה.

נר קטן הדוחה חושך גדול, גם בצד האישי וגם בצד הלאומי.

יהיה הדברים לזכרה ולעילוי נשמתה

בתמונה: נטה והחנוכיה שניצלה