ראש השנה תשפ"ג

ערב ראש השנה תשפג

המשנה במסכת ראש השנה אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון … בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים ל"ג) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם".

מכאן לומדים אנו שראש השנה הוא יום דין , יום שבו ריבונו של עולם סוקר את כל הברואים ודן את מעשיהם. מתאים הדבר לתפילה שבראש השנה 'ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים'.

בהמשך, הגמרא מתארת שבכל אחד מארבעת ימי הדין הללו עלינו לעשות פעולה מצידנו כדי לזכות ולהתברך. על ראש השנה נאמר: 'אמרו לפני מלכויות, זכרונות ושופרות. מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה – בשופר'.

מצוות תקיעת השופר, ביום בו נברא העולם, היא כדרך המלכים שתוקעים לפניהם בחצוצרות להודיע ולהשמיע בכל מקומות מלכותם את בואם.  

המלכת מלך זהו תפקיד חגיגי, ובודאי המלכת מלכו של עולם.

כיצד זה משתלב עם אימת יום הדין ?

אכן ראש השנה מורכב מאימת הדין מחד, ומחגיגיות המלכת מלכו של עולם מאידך.

את התשובה לשאלה זו ניתן למצוא בהבנת תפקידנו בעולם בכל ימות השנה.

כאשר אנו באים ומבקשים מריבונו של עולם שנה טובה, בריאות, פרנסה וכד' למה כוונתנו ?

אם אנו באים ומבקשים זאת כדי להיות לאורך כל השנה נתינים של מלכו של עולם, הרי שהדברים משתלבים היטב. אנו מבקשים להמשיך את המטרה לשמה באנו לעולם – המלכת ה' לאורך כל השנה, וזאת בעזרת הכתיבה שלו אותנו לחיים טובים בראש השנה

כאשר אדם פועל לבנין הארץ או העם – מה מטרתו בכך ?. אם הוא עושה זאת לשם שמיים, לשם הופעת השם בעולם וקיום מצוות 'וירשת את הארץ וישבת בה' (עי' פירוש אור החיים על התורה דברים כו ב) הרי שבהמלכת ה' על ידינו, ובחתימתו אותנו בספר החיים, קיבלנו אמצעים לזכות להיות שותף עם אל בבנין העם והארץ. קבלה זו מחייבת אותנו שבמשך כל ימות השנה יהיו מעשינו לשם שמים.

שנזכה להיכתב ולהיחתם לשנה טובה, שנה של בנין

שנה של שותפות עם אל והמלכת ה' בכל מעשינו בתורה בעם ובארץ

היום הרת עולם – אייכה

ביום ראש השנה, יום הרת עולם, מהדהדת  מסוף העולם ועד סופו קריאת הקב"ה לאדם הראשון: 'אייכה'?

לאחר חטאו פונה ה' האלוקים לאדם הראשון וקורא לו "אייכה?"

אין שכחה או חסרון לפני הקב"ה, וברור שאין ה' מתכוון לשאול אותו היכן הוא נמצא.

השאלה באה לשאול את האדם מה מקומו מבחינה רוחנית, היכן הוא ביחס לעצמיותו ולתפקידיו. בבחינת 'לאן הלכת ?' מבחינת תפקידך בעולם. אדם הראשון מתבייש מפני ריבונו של עולם ומתחבא. הוא מבין כי החטא הרחיק אותו ומתבייש בכך.

אותה בת קול מן השמים ממשיכה וקוראת לכל אחד ואחד מאיתנו: אייכה?

איה אתה בעולם? קצבו לך ימים ושנים כדי שבכל יום תעשה הטוב עם אלוקים ואדם. התבונן, איה אתה בעולמך שלך, כמה שנים עברו עליך ומה עשית באותם שנים?

קריאה זו מצפה מאיתנו למענה: מה אני עושה פה? כיצד הגעתי לכאן ולאן עלי להמשיך?

חטא הוא התכחשות לעצמיות שלנו, הוא מנתק ומרחיק אותנו מבורא עולם. אנו מתביישים בכך וקשה לנו לשוב להתקרב אליו. בימים אלו ריבונו של עולם קורא לנו 'פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם'.

בנוסף לפן האישי – קיים פן של תיקון עולם. כשאדם הראשון חטא ירדה הבריאה כולה מדרגתה, ובלשון חכמים 'השכינה ירדה ממקומה'. עליית השכינה בחזרה מתרחשת על ידי תיקון עולם במלכות שדי, מימי אברהם אבינו ועד ימינו. אברהם אבינו היה הראשון לקרוא לקב"ה 'אדון', ואנו ממשיכים בכך ע"י המלכת ה' בעולם בכל השנה ובעיקר בראש השנה.

לפיכך בשמיעת קול  השופר עלינו להתעורר ולחזור לעצמנו ולתפקידנו בעולם ומתוך כך לתקן עולם במלכות שדי בהמלכתו יתברך

שנזכה להשתתף ולראות בהחזרת השכינה

"שמחה לארצך וששון לעירך"

דוד לוי רב הישוב

שמחה לארצך

תכלית הרצון בבריאת בעולם הוא גילוי כבוד מלכותו ושיהיו באי עולם מקבלים עול מלכותו באהבה וברצון.
אין מלך בלא עם. ולכן אומרת הגמרא במסכת ראש השנה: "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". כדי שיהיה זה גלוי כבוד מלכותו, צריך שיקבלו עול מלכותו באהבה וברצון. קבלת מלכות שלא באהבה וברצון- זו מלכות, אולם אין זה כבוד.

כיצד מופיעה מלכות זו, מפורט בכל תפילות החג, בתוספת מיוחדת בברכת "אתה קדוש" שבתפילת העמידה:

תן

כבוד לעמך

תהילה ליראיך
תקוה לדורשיך
פתחון פה למייחלים לך

לאחר ארבעה עיטורים אלה של עם ישראל, מופיע סדר ההופעה האלוקית:

1. שמחה לארצך
2. ששון לעירך
3. צמיחת קרן לדוד עבדך
4. עריכת נר לבן ישי משיחך

כדי שתתחזק הקדושה כראוי צריך שיהיו ישראל בארץ ישראל, ושם ימלוך מלך מבית דוד, ובו נקשרים כל ישראל בקדושה. אם חסר אחד התנאים, אין הקדושה מתחזקת כראוי. לכן לאחר תארי הכבוד לעם ישראל מופיעה ארץ ישראל- "שמחה לארצך" , וכך, בסדר זה, אנו מתפללים.
יהי רצון ששנה זו, המתחדשת עלינו לטובה , תהיה שנת שמחה לארץ ישראל, ונעלה מתוך שמחת ארץ ישראל כולה, עד לבוא בן-ישי משיח ה', ונראה באהבה וברצון את מלכות ה' על כל המעשים.

הלכות לחג השבועות שחל במוצאי שבת

ערב שבת

בערב שבת יש להדליק נר נשמה, בנוסף להדלקת נרות שבת, כדי שאפשר יהיה להדליק נרות חג במוצאי שבת, ליל שבועות. (מומלץ נר הדולק 48 שעות). מי שלא הדליק בערב שבת, יקח  במוצ"ש אש משכנים, כדי להדליק ממנו נרות יו"ט, וכדי לברך בקידוש, בורא מאורי האש.

סעודה שלישית בשבת – ערב החג

סעודה שלישית בשבת, רצוי להשתדל לעשותה בשעות אחה"צ המוקדמות. לכן מומלץ להתפלל מנחה גדולה, ולאכול סעודה שלישית לפני זמן מנחה קטנה {16:45}. מי שלא הספיק יכול לקיים סעודה שלישית גם לאחר זמן זה, יאכל כביצה פת ולא ירבה באכילה, כדי שיוכל לאכול את סעודת החג בשמחה.

הכנות ליום טוב

אין לעשות הכנות ליום טוב, בשבת. לדוגמא אסור לשים תבשילים על פלטה של שבת לצורך ליל החג, גם לא באופן המותר בשבת.  לכן, כל החימומים יעשו לאחר השעה 20:21 .לפני החימום יש לומר: "ברוך המבדיל בין קדש לקדש"' – אח"כ מותר לחמם הכל, הן על גבי אש (אותה מדליקים בהעברה מהנר שהודלק לפני שבת), וכמובן להניח על גבי פלטת שבת.

מוצאי שבת וכניסת יום טוב

מאחרים להתפלל תפילת ערבית בליל יום טוב, כדי שיהיו "שבע שבתות תמימות", ומתחילים לפחות 25 דקות אחרי השקיעה, {השקיעה בתשפ"ב בשעה 19:46} .בתפילה אומרים "ותודיענו", שהיא הבדלה בין קדושת שבת לקדושת יו"ט.

משעה זו יכולות הנשים בבית להדליק נרות של יום טוב (לאחר אמירת ברוך המבדיל בין קדש לקדש). הן מברכות שתי ברכות: להדליק נר של יום טוב, ושהחיינו (לרוב הדעות). יש נוהגות להמתין עד שוב בני המשפחה מתפילת ערבית, ואז להדליק את הנרות. (ההדלקה, כמובן, ע"י העברת אש מנר שהודלק לפני שבת).

עושים קידוש והבדלה משולבים: הבדלה על צאת שבת, וקידוש, על כניסת יום טוב. הנוסח הוא: יקנה"ז: יין, קידוש, נר הבדלה, זמן. כלומר: מברכים הגפן על כוס יין. אח"כ קידוש ליום טוב, אח"כ בורא מאורי האש על נר )אין להדליק נר הבדלה כרגיל, מפני שאסור לכבותו. אפשר לברך מאורי האש על גפרור, על הנרות שהדליקו הנשים, וכן על נר הדולק מלפני שבת). אח"כ אומרים ברכת "המבדיל", ומסיימים: המבדיל בין קדש לקדש. וחותמים בברכת שהחיינו.

יום החג

מרבים משתדלים ללמוד תורה בלילה ולהתפלל בהנץ החמה (5:40 – תשפ"ב) הלכות אמירת ברכות השחר לערים כל הלילה – ניתן למצוא באתר רבנות אבני חפץ

צאת החג בשעה 20:21 {תשפ"ב} מבדילים בברכות הגפן והמבדיל, בלי נר ובשמים.

חג שמח – דוד לוי – רב הישוב

מפורים לפסח – מהצלת הגוף לגאולת הבריאה כולה

השנה זכינו לשני חודשי אדר. הכלל 'משנכנס אדר מרבים בשמחה' הוא מפני שאנו מתחילים חודשי גאולה, בד"כ שניים, והשנה שלושה חודשים[1], כי כלל זה נאמר גם על אדר א'. הגמרא מתלבטת מתי לחגוג את נס הפורים, ובעצם מהו חודש האדר העיקרי. מסכמת שם הגמרא שאנו חוגגים את נס הפורים בחודש אדר הסמוך לניסן, כדי לסמוך גאולה לגאולה[2].

ישנם הבדלים רבים וגדולים בין גאולת פורים לגאולת פסח:

גאולת פורים – היא גאולת הגוף. המן ביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד. גאולה פורים היא הכנה לגלות, תקופה בה נאלץ להסתדר עם השליט הגוי ולהישאר בחיים, אפילו כעצמות מפוזרות.

בפסח – גאולה מושלמת כאשר כל הבריאה כולה מתעלה איתנו.

בנס הפורים אין קשר למציאות שמסביב, אומות העולם לא מתרוממות איתנו (לכל היותר הם ניצלו מביצוע רצח שפל) והטבע ההויה לא משולבים בנס הגדול בו ניתן ליהודים להיקהל ולעמוד על נפשם[3].  

"יציאת ישראל מצרים, תישאר לעד האביב של כל העולם כולו"[4] כותב הרב זצ"ל ומסביר שזו אבן פינה לבנין כל אומות העולם לדורות – מכאן מתחילה התקדמותם המוסרית ועיקר הישגי האנושות[5]. זהו אירוע מתמשך מאז ועד היום וממשיך להתממש ככל שנצטרך.

אבל לא רק האנושות התברכה מיציאת מצרים אלא הבריאה כולה. עם ישראל בצאתו ממצרים מעלה  איתו את כל ההוויה[6]. אחת הדוגמאות לכך היא 'ברכת האילנות' אותה מברכים בחודש ניסן, כאשר יוצאים לטבע[7] ורואים אילנות פורחים העתידים להוציא פירות ומברכים, ברכת שבח והודאה, עליהם ועל בני האדם הנהנים מהם ומדגישים 'שלא חיסר בעולמו כלום'.

לפיכך מובן מדוע התורה מצווה אותנו "שמור את חודש האביב ועשית פסח .. כי בחדש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים"[8]. כל החגים בעם ישראל קשורים לטבע ולחקלאות, אבל פסח עולה על כולם וצריך לכוון כך שבחג הפסח גם הטבע 'יחגוג' את חירותו.

ההרגשה המרוממת של כל יהודי, בשבתו לליל הסדר ובסיפור יציאת מצרים, צריכה להיות מחוברת לבריאה ולטבע. אך לא רק בליל הסדר עלינו לראות זאת אלא בכל זמן.

ניתן לומר שכנגד ארבעה בנים דברה תורה בכל תפילה (בנים במצב נפשי שונה):

אחד צדיק – רואה חמה זורחת ומברך יוצר אור, רואה חמה שוקעת ומברך מעריב ערבים, הוא רואה את עולמו של הקב"ה ומברך[9].

אחד רשע – רואה חמה זורחת ואינו מברך, רואה חמה שוקעת ואינו מברך.

השלישי / אדיש – אולי הוא חלק מאיתנו, מגיע לבית הכנסת, מברך יוצר אור אבל אינו רואה חמה בזריחתה (אולי רואה את השעון).

הרביעי / רגיש – רואה ומתפעל מהחמה. זו הרגשה גדולה, אך הוא אינו מוצא לנכון לברך. אולי בגלל שלא למד ואולי בגלל שרואה מתפללים אדישים. הוא אינו רואה שיש קשר בין התפילה להתפעלות הרגשית.

דברים אלו מקבלים חיזוק מדברי המשנה[10] : "רבי שמעון אומר, המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפש". וכי מי שמפסיק מלימודו כדי לברך על האילנות טועה ?. אלא יש להסביר זאת בהמשך למשנה הקודמת "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", המפסיק ממשנתו רואה בלימוד ובסביבה שני דברים נפרדים אינו צדיק (כדברי המדרש הנ"ל), הצדיק רואה את הבריאה ומכיר בה את הבורא יתברך. זאת הסיבה שהתפילות נקבעו בזמני הזריחה והשקיעה, כפי שנאמר "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים"[11]. אנו מהללים את הקב"ה בזמן שגם הבריאה מהללת אותו[12].

הקב"ה בציוויו 'שמור את חודש האביב' מלמד אותנו את החיבור שבין החרות לטבע, הגאולה שלנו היא ביחד עם הטבע[13]. ציווי זה מופיע בתורה בהקשר לארץ ישראל "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני… ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה".

סיכום

אדר וניסן, פורים ופסח הם גאולה אחת. פורים הוא עוסק בגאולת הגוף וכח ההשרדות בגלות[14] ואילו ניסן וחג הפסח מלמדים אותנו על החיבור שעלינו לעשות ולראות את הטבע ומתוכו להתרומם לתפילה ולברכות באחדות אחת מרוממת הן בחודש ניסן והן בכל ימות השנה.


[1] ע"פ המשנה בתענית פ"ד מ"ו, גמרא שם כט. לדעה שריבוי שמחה נוהג גם באדר א' – ע"פ המשנה מגילה פ"א מ"ד.

[2] מסכת מגילה דף ו: – סמיכות הגאולות דוחה את הכלל של 'אין מעבירין על המצוות'. 

[3] כל הנס הוא שניתן ליהודים לעמוד על נפשם ולהתגונן מפני אויביהם. גם נס זה התחיל בחודש ניסן, בתליית המן על העץ.

[4] בפתגמי הראי"ה לחודש ניסן תרע"ד. עיין הרחבה בספר 'באר מגד ירחים' לרב עוזי קלכהיים זצ"ל.

[5] עיין במשנה תורה הלכות מלכים פ"יא ה"ד. וכך עלינו להמשיך ולהשפיע אור של גאולה לעולם כולו.

[6] ביטוי ידוע לכך בסיפור חז"ל שאם ישראל לא היו מקבלים את התורה, היה העולם חוזר לתוהו.

[7] עיקר הברכה הוא ביציאה לטבע כדברי הגמרא במסכת ברכות מג: "אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר … ". ברכה זו ניתן לברך פעם בשנה גם שלא בחודש ניסן, אבל קביעותה בחודש ניסן היא דוגמא נוספת לראיה שביציאת מצרים התעלתה כל הבריאה.

[8] מפסוק זה, ומפסוק "ושמרת את החוקה הזאת למועדה" לומדים שמצווה לעבר את השנה כדי להביא לאחדות גאולת ישראל עם פריחת הטבע וגאולתו מתרדמת החורף שלו. זה מביא לנו את חודש העיבור – הוספת חודש אדר א.

[9] ע"פ מדרש תנחומא סוף פרשת 'וזאת הברכה' : "רשע בחייו חשוב כמת, מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, שוקעת ואינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך עליה. אבל הצדיקים, מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושרואין וששומעין…"

[10] אבות פ"ג מ"ז. במקומות אחרים מובאת משנה זו בשם רבי יעקב אך מתאימה היא לדברי רשב"י שאחרי שרואה את הזקן רץ עם הדסים לכבוד שבת, מבין את הראיה לפיה הוא מכבד אפילו את השבת, יום המנוחה, בשילוב הצמחיה. יש המפרשים משנה זו באופן אחר, המתאים יותר לגלות.

[11] תה' עב,ה. כך גם כיוון בית המקדש למערב. אנו מתפללים עם השמש, ולא, חלילה, אליה כפי שהיה מקובל בעולם הקדום.

[12] ע"פ תהילים קמח " הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור…"

[13]  כך על הגאולה שאנו חלק ממנה, אנו מתבשרים שהרי ישראל יתנו פירותיהם ביחד עם שובנו לארץ.

[14] בגלות אין לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה. בדומה לכך מצוות הפורים הן מצוות המרוממות את הגוף (בשונה גם מחנוכה).

יציאת מצרים – מי ומי היוצאים?

 המצווה העיקרית של ליל הסדר : והגדת לבנך.

בתורה נאמר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים" (שמות יג,ח)

מסביר ספר החינוך – לספר בעניין יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח לשם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם.

וכבר פרשו חכמים מצות הגדה זו הוא בליל ט"ו בניסן בשעת אכילת מצה. ומה שאמר הכתוב לבנך, לאו דווקא בנו  אלא אפילו עם כל בריה.
ועניין המצוה, שיזכור הנסים והעניינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח האל יתברך נקמתנו מהם, ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים מפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב.
משורשי מצוה זומה שכתוב בקורבן הפסח. ואין מן התימה אם באו לנו מצות רבות על זה, מצות עשה ומצות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו.
ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותנו ובתפילותנו ' זכר ליציאת מצרים', לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות הוא ובידו לשנותם, כפי שיחפץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים, ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים. הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקים האמונה בידיעת ה’ יתברך, וכי השגחתו ויכולתו בכללים ובפרטים כולם.
מצוה זו מתחילה מראשית האומה

אברהם מוגדר כמי שעתיד ללמד את בניו:  "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח,יט)

במהלך יציאת מצרים הקב"ה אומר למשה רבנו:

"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'." (שמות י, א-ב)

גם במצוות קריאת שמע (אנו קוראים פעמים ביום)

"ושננתם לבניך ודברתם בם בשבתך בביתך ובכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו,ז)

במתן תורה

לפני –  "ויאמר ה’ אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם. והיו נכנים ליום השלישי כי ביום השלשי ירד ה’ לעיני כל העם על הר סיני. והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו כל הנגע בהר מות יומת. לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשך היבל המה יעלו בהר. וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם ויכבסו שמלתם. ויאמר אל העם היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות יט, ט-טו)

אחרי – (חזרה לחיי המשפחה)

" ויאמר ה’ …  מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעלםלך אמר להם שובו לכם לאהליכם. ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נתן להם לרשתה. ושמרתם לעשות כאשר צוה ה’ אלקיכם אתכם לא תסרו ימין ושמאל. בכל הדרך אשר צוה ה’ אלקיכם אתכם תלכו למען תחיון וטוב לכם והארכתם ימים בארץ אשר תירשון" דברים ה, כד-כט)

הוספת כוס חמישי בליל הסדר

הוספות בליל הסדר בעניני הכניסה ארץ ישראל

בליל הסדר אנו מספרים על יציאת מצרים בגלות מיעטו להזכיר את ארץ ישראל בהגדה'. שתי הוספות מומלצות כאן כדי להדגיש את ההגעה לארץ ישראל:

  1. הוספת כוס חמישית.
  2. השלמת קריאת מדרש ה'ספרי' על פרשת 'מקרא ביכורים'. המדרש כתוב ב'הגדה' ושם הוא מסתיים בדרשת רבי יהודה שהיה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב. את המשכו של המדרש בכניסה לארץ ישראל אין אנו רגילים לקרוא. לדעתי ראוי להוסיפו במקום זה.

נזכה לאכול מן הפסחים – השתא בירושלים השלמה – דוד לוי – רב הישוב.

קניית פרחי נוי בשמיטה

שאלה: כיצד ניתן לקנות פרחי נוי בשנת השמיטה?

תשובה:

בשנת השמיטה, כאשר אנו רוצים לקנות גדולי קרקע: פרי, ירק או פרח, עלינו לברר האם יש בהם:

  1. קדושת שביעית
  2. איסור ספיחין
  3. זיקת שביעית
  4. סיוע לעוברי עבירה

בהרחבה:

1.     קדושת שביעית:

בפרחי הנוי יש להבחין בין שני סוגים:

  1. פרחים שמגדלים אותם לריח
  2. פרחים חסרי ריח משמעותיהתלמוד הירושלמי[שביעית ז, ה"א] דן בשאלה: 'מיני בשמים מהו שיהא עליהם קדושת שביעית'. למעשה: בפרחי ריח אנו נוהגים קדושת שביעית, ואילו בפרחים חסרי ריח, אין קדושת שביעית.

2.     איסור ספיחין:

איסור ספיחין נוהג בצמחים בהם חששו חכמים שאדם יזרע אותם בשמיטה.

למעשה: נראה שחכמים לא גזרו על איסורי ספיחין בפרחים.

3.     זיקת שביעית:

ישנם מצחים, בהם, רק לחלק מחלקי הצמח יש קדושת שביעית. לחלקים האחרים אין קדושת שביעית. ועם זאת, יש להם 'זיקת שביעית'. אין לקנות צמחים בעלי 'זיקת שביעית', ממי שחשוד במסחר בפירות שביעית.

ומבחינה זו, נראה שלפחות לחלק מהפרחים יש זיקת שביעית.

4.     סיוע לעוברי עבירה:

כל הצמחים אסורים בזריעה בשנת השמיטה. ולכן אם אנו קונים פרחים ממי שזרע וטיפל בהם בשמיטה, אנו מסייעים לעוברי עבירה.

סיכום:

  1. בפרחים העומדים לריח – נוהגת קדושת שביעית.
  2. קדושת שביעית בפרחי הריח נקבעת לפי זמן הלקיטה, כמו בירקות.
  3. אין לקנות פרחים מכל סוג שהוא, ממקום בו אין אנו יודעים בבירור ששומרים שמיטה כהלכתה.
  4. ניתן לקנות פרחים הגדלים בחממה על גבי מצע מנותק.
  5. אפשר לקנות פרחים מקרקעות שנמכרו לנכרי(יש לשים לב, שבענף הפרחים, בניגוד לענף הירקות, נראה שהרבה מגדלים לא מכרו את קרקעותיהם לגוי).

סילוק עשבים והשקייה בשמיטה

בשנת השמיטה אין אנו מעבדים את הקרקע. אין אנו זורעים, זומרים, קוצרים, בוצרים וחורשים. לכן אין אנו עושים כל עבודה אחרת שמטרתה לגדל צמחים, או נראית כאילו אנו רוצים לגדל צמחים.

לגבי צמחים שנשתלו בקרקע לפני שנת השמיטה אנו מבחינים בין שתי מטרות בעבודה החקלאית:

  1. להרבות ולהגדיל את הצמח – עבודות אלו אסורות בשנת השמיטה.
  2. לקיים ולשמור על הצמח הקיים – עבודות אלו מותרות בשנת השמיטה.לפיכך: מותר להשקות את הגינה ולהוציא ממנה עשבים המזיקים לצמח, עבודות אלו ראוי לעשות בשינוי.  סדר העדיפויות בסילוק עשבים הוא:
  1. לרסס את הצמח המזיק
  2. לתלוש את הצמח מעל פני הקרקע
  3. לעקור את הצמח המזיק.

אין להשתמש בעדיפות השלישית במקום בו ניתן לטפל בעדיפות הראשונה. כמו בכל איסור אחר נקפיד, בשעת הצורך, ללכת מהקל אל הכבד. בכל אחת מהדרכים הנ"ל עדיף לא לעשות פעולה ישירה (לדוגמא: לרסס חומרים מונעי נביטה, עדיף מלרסס ישירות על הצמח). 

מכירת הקרקעות המבוצעת השנה אינה חלה על גנות נוי. גינות נוי, אין בד"כ סיבה למכור אותם ובוודאי לא ביישוב שלנו. גם בירקות הגדלים בקרקע שנמכרה לגוי אין אנו עושים את כל המלאכות.

אילנות ו"אבות"

אילנות ו"אבות"

במשנה במסכת אבות אומר רבי שמעון: "המהלך בדרך יחידי ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה, כאילו מתחייב בנפשו".

ניתן לפרש משנה זו על ביטול תורה, הסחת הדעת מתורה ואפילו על האיסור לעסוק בשיחה בטילה במקום לימוד תורה.

כמה קושיות על פירושים אלו:

  1. הקב"ה ברא אילנות נאים להנות בהם בני אדם, ואף נתקנה לכך ברכה מיוחדת. התבוננות בבריאה ובגדלותה מביאה אותנו להכרה בגדלות הבורא. בהמשך הפרק אנו לומדים מהעצים, פירותיהם ושורשיהם כיצד צריך להיות היחס בין מעשיו של האדם לחוכמתו.
  2. המשנה הבאה בפרקנו עוסקת במי ששוכח דבר ממשנתו ומסכמת שאדם מתחייב בנפשו רק אם ישב ויסיר את דברי התורה מליבו, ולא אם שכח דבר ממשנתו, ק"ו שהסחת דעת קלה, להתבונן בנוי העולם אינה סיבה להתחייב בנפשו.
  3. רבי שמעון, שמפיו נשמעה משנה זו, חרד מאוד לביטול תורה, ואף מסר נפשו על לימוד התורה. גם הוא, כאשר הוא יוצא מהמערה בפעם השנייה, לאחר 13 שנה, ורואה יהודי רץ ובידיו שתי אגודות הדסים, מפסיק ממשנתו ושואל. האם שיחה זו אינה יציאה מלימוד תורה ?

ניתן לפרש את משנתנו באופן אחר:

אדם מהלך בדרך ואומר מה תועלת באילן זה?, מה תועלת בניר זה? אדם כזה מתחייב בנפשו. כל מה שברא הקב"ה, ברא לתועלת ולהיטיב, ואדם זה הרואה באילן- הנותן פירותיו לאחר זמן רב, או בניר המצמיח תבואה לאחר חדשים אחדים, דבר מיותר חסר תועלת, הרי שגם הוא עצמו אינו זוכה לפירות.

הגמרא, ומדרשי חז"ל רבים, מתארים את נטיעת האילנות כהשקעה לדורות הבאים, כאמונה בעתיד טוב וכרצון להיטיב לדורות הבאים. האילן הנאה מלמד על בריאות חברתית תרבותית ואולי אף מגביר בקרב המפסיק ממשנתו את התחושה שלימוד התורה שלו הוא חלק משרשרת דורות, שאבותיו למדו ופתחו את התורה, הוא אוכל פירותיהם, ואת פירות תורתו ינחיל לבניו שיבואו אחריו.

בהמשך הפרק מופיע האילן כמשל. שם מתוארים שני סוגי אנשים:

חוכמתו מרובה ממעשיו- דומה לאילן שענפיו מרובים, שורשיו מועטים, ורוח באה עוקרתו והופכתו על פניו.

מעשיו מרובים מחוכמתו- דומה לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים, ואפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזים אותו ממקומו.

ממשניות אלו ניתן לראות שההתבוננות באילן היא חלק מלימוד ההתנהגות בעולם. מכאן נראה את הדרך הישרה שיבור לו האדם: דרך של עשיה מרובה, של לימוד לא רק לעצמו, ושאיפה לגדל פירות נאים גם לדורות הבאים.