וכך היה מעשה בבית אבא ואמא:

אור לארבעה עשר היה אבינו מתפלל ערבית במניין ראשון, בכדי שיזדרז ותיכף לאחריו יבדוק את החמץ. אץ לו הביתה ומוצא הכל ערוך לקראת הבדיקה, נרות ופנסים חשמליים בגדלים שונים, כולם דרוכים ומוכנים לודא כי לא נותר חמץ כל ואפילו בכל שהו שאינו אסור מן התורה. מתכונן לברכה וכולנו דוממים, וצעיר החבורה שטרם בא לחיוב במצוות התמנה לענות לטלפון לכל עמך ישראל אשר שאלות בהלכה בפיהם, ומרובים היו בערב חג יותר משאר ימות השנה. נטל בידו את הנר ואמר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, ואומר לב טהור ברא לי א-להים ורוח נכון חדש בקרבי. תיכף מברך על ביעור חמץ ומתחיל בבדיקה לאור הנר כמצוות חכמים. בדק ומצא את אותם י' פתיתי חמץ שהיתה אמא מכינה עבורו, לא כי חששו לברכה לבטלה אלא כדי שלא ישתכח מנהג מישראל.

נטל הפנס ממי שהיה אוחז בו ונפנה והלך לו מן המטבח אל הארונות במסדרון, ומשם בא חדר בחדר ובכל מקום היה הילד האחראי על נקיון אותו מקום משיב כהלכה, ניקיתי שמה או לא ניקיתי, והקב"ה מנענע כנגדו בראשו לאמר פשעיכם ניקיתי ודמם לא ניקיתי. אחד הילדים רושם מפי אבא מה נותר לבדוק ומי יעשה זאת, ואימתי. נזכרים בכל אותם דברים שהשעה דוחקתם ולא נבדקו מחמץ קודם לכן, כגון מדף עליון בארון פלוני או מגירה פלונית. מקץ שעתיים או שלוש שעות היו מתקבצים הכל סביב השולחן, ואבא מבטל בפיו את החמץ שנעלם מעיניו פעם בשפת ארמית שכך כתוב בסידור, ופעם בלשון הקודש כדי שיהא הביטול אמת ושריר וקיים. וקודם הביטול היה מבקש מריבונו של עולם שכשם שהוא מבטל כוח החמץ למטה, כך יבטל הקדוש ברוך הוא כוחות הטומאה והרשעה, ויהיה ד' שוכן בציון.

אותה שעה חזר הקדוש ברוך הוא ונענע לו בראשו.

לאחר בדיקת חמץ אצו הכל להעביר כלי חמץ ולהעלות כלי פסח, לערות מים רותחים מכלי ראשון על הדרוש עירוי ולנקות את הטעון ניקוי. לא הספיק האחד לפנות מדף מכלים הבלועים חמץ וכבר הביא רעהו כלי פסח להניחם במקומם, ואף על פי כן לא היתה מלכות נוגעת בחברתה כמלוא הנימה. בשעת לילה מאוחרת היה נשפת קומקום ונמזג קפה לכוסות חרס המיוחדות לפסח, וטעם אותה כוס קפה ראשונה בכלי פסח שעה שהמלאכה הושלמה היה מתוק אך מעט מטעמה של מצת מצוה בליל הסדר עם תום המגיד.

בבוקר ארבעה עשר בניסן הזדרזנו בבית אבא להתפלל שחרית מוקדם, בכדי שיעלה בידינו לאכול חמץ טרם תבוא שעת הביעור. לא נהגנו להותיר חמץ רב לשריפה עצמה, ומרגלא בפומיה דאבא שעל אדם לחשב את החמץ בביתו כבר מט"ו בשבט, שלא יבוא לכדי שריפה מרובה של חמץ. מיד לאחר מכן החלו ההכנות לחג עצמו, הוא חג הפסח. אבא היה מדגיש כי חג קרבן הפסח חל מארבעה עשר אחר חצות היום ועד שחר חמישה עשר בניסן, ולאחריו זהו חג המצות. ומשום כך היינו מזרזים עצמנו למנחה גדולה מבעוד יום, כשם שבמקדש היו מקריבין את תמיד של בין הערביים מבעוד יום כדי שיעלה ביד הקהל להקריב את הפסח. ואחר תפילת מנחה היה ניגש אבי אל הדוכן וכסגן לויה של ממש קורא בנעימה סדר הקרבת קרבן פסח, מתחיל בתפילה וקורא בתורה והיה קורא ובכן כך היה סדר עבודת קרבן פסח בבית א-להינו, ומספר בקולו על כת ראשונה וכת שניה ושלישית ולויים שמימיהם לא שילשו את ההלל, ומול עינינו קמו להן שורות של כהנים ובידיהם בזיכים של כסף ובזיכים של זהב, שורה שכולה כסף כסף, ושורה שכולה זהב זהב, ולא היו מעורבים כדי שיהא להם נוי. מימי ילדותי מדמה הייתי שאנו חלק מן הכת השלישית שעמה מועטים, ולא היו הלויים מגיעים בשירתם אף לאהבתי כי ישמע ד' וכבר היו מסיימים הכל את השחיטה. איני יודע מדוע דבקה נפשי דוקא בכת שלישית. אם משום שמעולם לא חיבבתי את הצפיפות, ואם מפני שלא רבים היו הנשארים לשמוע את אבי קורא ומספר על הקרבת קרבן פסח בימי קדם, ומספרם המועט דמה בעיני לאנשי כת שלישית שאף הם מועטים. משסיים אבי לקרוא סדר הקרבת קרבן פסח, מחה דמעה ונשא תפילה למלך רחמן שירחם עלינו, טוב ומיטיב הדרש לנו.

אחר ששבנו מתפילת מנחה ומקריאת סדר קרבן פסח, נפנה לו אבא להכנת החרוסת, עליה אמרו שהיא זכר לטיט. ומה היה שבחה של חרוסת שעשה אבא? כולה פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל ויין מארץ ישראל, וסוד עשייתה היה רשום על מעטפה ישנה אשר בכל שנה היתה נעלמת כבדרך נס, והיה אבא אומר מזכרונו את הפירות האמורים. ובכל שנה בדרך פלא הופיעה המעטפה מיד כשסיים אבא להכריז על כל פרי ופרי מן הזיכרון, ומעולם לא חיסר אחד מהם. ועוד רז אחד היה בה באותה חרוסת, ומעשה גדול היה. בכל שנה לאחר המנחה, היה נוטל עימו אבא שניים או שלושה מן הילדים, והולכים לאחד משדות הבור סביב מקום מגורינו, ובמכות עדינות על האיזמל חצב אבא מעט אבן מסלעי השדה. את אותה אבקת אבן היה מערב אבא בחרוסת כדי לעשותה זכר של ממש לטיט אותו היו מגבלים בני ישראל במצרים. נוהג היה אבא לומר, כי מכל מקום בו באחת השנים חצב מעט אבן לעשות ממנה את החרוסת לפסח, לשנה האחרת נבנתה באותו מקום ארץ ישראל. ואלמלא שראיתי בעיני שכן היה רוב השנים, לא הייתי מספר מעשה מופלא זה, שבשנה האחת נבנתה שכונה באותו מקום, ושנה אחרת לקחנו משדה עליו נבנה בית הכנסת לאחר מכן. וכך כמעט בכל שדה ושדה, היתה חציבה מעטה זו של אבא כמו יריית אבן הפינה לבנין הארץ באותו מקום.

לפנות ערב לבשנו בגדי חג והלכנו לבית הכנסת במורד הגבעה, שבית הורי ניצב בראשה. ואותה פסיעה במורד בליל חג הפסח דמתה עלי כאילו פוסע אני לצד אבי ויורדים מהר הבית אל העיר התחתונה למצוא את בני חבורתנו ולצלות את הפסח. מיד עם שקיעת החמה החלו קוראים בבית הכנסת בקול גדול ובנעימה כאיש אחד הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו יאמרו גאולי ד' אשר גאלם מיד צר, וזכר אותה נעימה לא ישכח מליבי לעולם. כיצד עולה התקוה ונופלת במזמור זה, יעלו שמים ירדו תהומות ויזעקו אל ד' בצר להם והוא ממצוקותיהם יושיעם. ונגעה לליבי יותר מכל זעקת אוילים מדרך פשעם, אשר כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מוות. צא ולמד אמר אבי פעם, עד כמה שערי תשובה עשויים לייסר ליבו של אדם עד שיבוא לשערי מוות, אלמלא בא אדון החיים לפתוח שער כפתחו של אולם, ישלח ידו וירפאם וימלט משחיתותם. מיד כשסיימו הקהל לקרוא בקול גדול נעמד אבי ופניו אל הקהל ונשא דרשתו המיוחדת לליל פסח. שנה בשנה היה נעמד וחיוך גדול על פניו, ואני בנו ידעתי כי יפתח את דרשתו בפסוק האחרון של אותו מזמור, ויאמר והתרגשות של ממש בקולו מי חכם וישמור אלה, ויתבוננו חסדי ד'. משתמה דרשת החג עמדו הכל לתפילת ערבית בנעימת גאולה, ולא היה פסוק אחד בהלל אשר לא הוטעם במנגינה ובשמחה, ואף שבקהילות הספרדים לא נהגו לשיר את רוב פרקי ההלל, התקין אבי לשורר ולהלל בכל פרק ופרק, ובייחוד במזמור בצאת ישראל ממצרים. ועל כך היה אומר שמעיקרא היה עלינו לברך לשיר את ההלל, ולא לקרוא או לגמור את ההלל, וקרוב היה לומר שהממהר באמירת ההלל הרי זה מחרף ומגדף.

שולחן החג הריהו כבכל בית בישראל, אבא יושב בראש השולחן כמלך ומקרב אליו את צעירי החבורה ואמא יושבת כנגדו ומנצחת על המלאכה. ומיד אחר אמירת הא לחמא עניא החל אבא בשירת שיר המעלות כאדם המסיים סעודתו, ונזעקו תינוקות של בית רבן שהרי לא בא אוכל אל פיהם. חייך אבא ועודד את התינוקות לשאול עד שפתחו מאליהם באמירת מה נשתנה, שאין כוונתו אלא לעודדם לתמוה ולחקור לדעת על מה זה ועל מה זה. נהגנו לשאול את את הקושיה החמישית הנהוגה בזמן המקדש, שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי. אז פנה אבא אל מקשה הקושיות ואמר לו רוצה את תשובות לשאלותיך? הסכת, כי עבדים היינו לפרעה בארץ מצרים ויוציאנו ד' א-להינו משם וגומר כל ההגדה כולה. והקפדה יתירה הקפיד אבינו בצנעא שיהא הוא קורא את הבן הרשע ולא אחד מילדיו. סבור היה שאין איש מבחין, אך באותו ליל שימורים דבר לא נעלם מעינינו.

בתוך הסעודה היה נשמט אבא מן המסובים באמתלא, ובמקומו הופיע איש עוטה לבן וכיסוי ראש גדול, מקל ארוך בידיו ועל שכמו צרור ובו מצות ודבלים וצימוקים ותמרים. מיד נזעקו כל התינוקות ממשחקם לראות באותה הצגה, שאף שכולם כבר בקיאין ורגילין בדברי האיש נשוא הפנים, הרי שמצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. סיפר האיש כי הוא כלב בן יפונה, וכי יצא ממצרים בבהילו ולא הספיק בצקו להחמיץ, והוסיף וסיפר עלילותיו במדבר וכניסתו לארץ ישראל. חילק לתינוקות קליות ואגוזים, ונפנה לו כלב בן יפונה מכובשי הארץ ונפרד לשלום עד לשנה הבאה. תיכף שיצא בפתח אחד נכנס אבינו בפתח האחר וסיפרנו לו מעשה כלב, וספק כפיו אוי לי שהחמצתי בואו, היאך בכל שנה הוא מכוון שעתו בדיוק כשאני קם ממקומי ועוד כיוצא בהללו, ושוחקים הכל שחוק גדול. שנה אחת התעכב אבא מאד בחזרתו עוד לאחר שהלך לו כלב, וסיפר כי פגע בו ביציאתו מן הבית. וזכורה אותה שנה לטוב שפגש בה אבא את כלב בן יפונה…

אחר שהלך כלב היה מוזג אבינו כוס נוספת של יין ושותה בהסבה, כנגד לשון גאולה החמישית האמורה בפסוק אחר ארבע לשונות גאולה, והבאתי אתכם אל הארץ הזאת. ואחר ששרו ההלל בנעימה וקראו בקול נשמת קול תברך את שמך, היו מתאספים מקצת אנשים אל בית אבא ואמא לקרוא מגילת שיר השירים, ולספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה עם אבי ואימי. לא היה איש שיאמר לאבי כבר הגיע קריאת שמע של שחרית, שכן היה הוא עצמו מעורר השחר ומזרזו לעלות.