פרשת 'ויקהל' פותחת בציווי ה' על שמירת השבת: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה', כל העושה בו מלאכה יומת"[1]. מצוות השבת נכפלה בתורה שתים עשרה פעמים[2]. בודאי שלכל אחת מהפעמים יש משמעות שונה. לפעמים המצווה היא לקדש את השבת, וישנם מקומות בהם מודגשת המצוה על כל יחיד ויחיד מישראל לשמור שבת.

לחזרה על חובת שמירת השבת בתחילת פרשה זו יש משמעות של שבת באופן הציבורי[3].

פרשת ויקהל נאמרה, על פי חז"ל, ע"י משה רבנו ב'הקהל' – בפני כל ישראל, למחרת רדתו מהר סיני עם הלוחות השניים. כאן מופיע ציווי לעם, לציבור. אין השבת כזו ענין אישי של כל אלא אנו מצווים על שמירת השבת בפרהסיא. החיים צריכים להיות באופן שהשביתה בשבת היא מרכז החיים.

מכאן אנו לומדים שאין עבודת הקודש של בנין המשכן – מקום שכינה לקב"ה, דוחה שבת[4].

בימינו מתפשטות בעולם דעות חדשות של 'חיה ותן לחיות'. בדעות אלו אין חשיבות ראויה לחיים הציבוריים אלא בעיקר חשובה נוחות כל פרט ופרט. דעה זו מקטינה את החשיבות של האוירה הציבורית ולכן עלולה לגרום לכרסום בשמירת היהדות במרחב הציבורי.

בימינו אנו, אין אנו זוכים עדין לבנות את בית המקדש, אך עלינו לפחות להעצים את שמירת השבת בכל מקום ולא לדחותה מפני רצון למצוא חן בעיני אחרים. לא ניתן שדעות חדשות ידחו את שמירת השבת במרחב הציבורי במדינתנו[5].

זכינו ואנו חיים במדינה יהודית[6] והשבת מורגשת כמעט בכל פינה. עלינו להעריך זאת ובעיקר לשמור על כך.

[1] שמות לה ב
[2] ע"פ ספר החינוך מצוה פה.
[3] מעבר לכך שחכמים לומדים מפרשה זו את המלאכות האסורות בשבת – המלאכות שהיו בעשית המשכן.
[4] למרות שעבודת הקורבנות דוחה שבת.
[5] הכותרת במודעה עירונית מס' 36 מטעם עיריית תל אביב : "נגד חילול שבת בפרהסיא". החתומה על ידי מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון. בה החלטה הקובעת כי "כל החנויות ובתי השעשועים צריכים להיות סגורים מערב שבת עד מוצאיה". דיזנגוף עצמו הקפיד על שמירת השבת בפרהסיא, ונזף בביאליק לאחר שבמסיבות עונג שבת שארגן ב'אהל שם' חיללו את השבת בנגינת קונצרט.
[6] לא רק 'מדינת היהודים'.