ליל הסדר – דגשים

ליל הסדר מורכב מארבע יחידות אשר בכל אחת מהן ראוי להדגיש או להוסיף דברים מסויימים:

1. קדש – בקידוש אנו מברכים ברכת שהחיינו. יש לברך בשמחה גדולה על כל הטוב שהקב"ה נתן לנו, גם בימינו אנו.
2. מגיד – סיפור יציאת מצרים. פותח ב'כרפס' וב'מה נשתנה'.סיפור יציאת מצרים מתחלק לשלושה חלקים: א. על הגאולה הגשמית: מתחילים מ'עבדים היינו' ומקשרים זאת להווה.ב. על הגאולה הרוחנית: מתחילים 'מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו ..ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו".ג. רוב סיפור ההגדה הוא הדרשה של פרשת מקרא ביכורים: "ארמי אובד אבי" המתחילה במצבנו הירוד כעם, דרך "ויוציאנו ה' ממצרים" ו"ויביאנו … ויתן לנו את הארץ הזאת.." עד הבאת הביכורים לבית המקדש.בדורנו ראוי להוסיף ולדרוש גם את לשון הגאולה החמישית – והבאתי – (רצ"ב הצעה).מומלץ לשלב בתוכו הצגה  (ניתן לראות בקישור – על ביקור כלב בן יפונה בערב פסח תש"פ).
3. מוציא מצה – אכילת סעודת חג שגם היא חלק מהשבח וההודיה לה', שגאל אותנו מעבדות לחרות. מומלץ, בעיקר לנו שזכינו להגאל ולחיות בארץ ישראל, להוסיף כוס חמישית כנגד לשון הגאולה החמישית – והבאתי – (מצורף במאמר נפרד).
4. הלל – שירת פרקי ההלל וההלל הגדול. – מומלץ לשיר אותם בגגות, במרפסות או בחצרות כפי שנהגו בירושלים בזמן בית המקדש. (ראה בדף מקורות מ 2 לדרשת שבת הגדול)

חג שמח ומרומם

דבר תורה לשביעי של פסח

נאמר בליל החג בישוב לפני כעשרים וחמש שנים

בשירת הים אנו קוראים "הים ראה וינוס".

חכמים לימדו אותנו שהים ראה את ארונו של יוסף. מה מייחד את יוסף הצדיק שבזכותו נקרע ים סוף ?.

מדוע נס הים ? מפני מה נס הים, מפני ארון יוסף ?!.

בשני אירועים בלטה הצניעות של יוסף:

* ביחסו אל אחיו בהיותו משנה למלך מצרים, כאשר לא התנשא עליהם, אלא אמר להם: "למחיה שלחני אלוקים".

* בארוע עם אשת פוטיפר, מעמד קשה לכל אדם באשר הוא, עמד בגבורה ונס החוצה. אולי הצליח בכך גם בגלל חיבורו לדורות הקודמים – דמות דיוקנו של אביו נראתה אליו.

מתי הזמן שבו אנו זוכים לגילויי אמונה גדולים ? בזמן הניסיון.

אמנם אנו מבקשים "שלא תביאנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון" – אין אנו חפצים בניסיונות, אולם כאשר כבר מגיע ניסיון כזה, כלישראל על ים סוף, אנו יוצאים ממנו מחוזקים באמונה. במעבר חד, מפחד גדול וסכנה עצומה לתשועה גדולה ולניסים רבים: מכות ה' באויביו, אויבי ישראל. כפי שאמרנו בליל הסדר, שעל הים לקו המצרים פי חמש מכות.

הנס הביא לידי התרוממות רוח גדולה, שבאה משמים. ומה עשו ישראל ? לכאורה לא נקפו אצבע. ולא היא ! הם צעקו והתפללו. ה' אומר למשה "מה תצעק אלי", אולם את זאת הוא אומר אחרי שבני ישראל התפללו. הם עשו את שלהם, וריבונו של עולם הראה לנו נפלאות !.

חג שמח בציפיה לנפלאות גם בימינו

בחג החרות, ביום השני של חג הפסח, אנו מצווים להביא לבית המקדש את קרבן העומר.

כפי שנאמר בתורה[1]: "והבאתם את עומר ראשית קצירכם … ממחרת השבת" –  ממחרת הפסח. לקרבן העומר לא הוגדר זמן ייחודי משל עצמו, אלא כל כולו המשך וסמיכות לקרבן הפסח. הקרבתו מתירה את אכילת וקצירת התבואה החדשה בישראל. מבחינה זו דומה הוא לביכורים המובאים לבית המקדש מחג השבועות, ולקרבן שתי הלחם הקרב אז.

קרבן העמר קרב בענין גדול. המשנה מתארת בפרטות כיצד מתכנסים כולם, לא רק להקרבת הקרבן אלא גם לקצירתו. לא מצאנו דבר דומה בקציר החיטים לקרבן שתי הלחם בשבועות. וגם בביכורים מתארת לנו המשנה כיצד כל אחד יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה. גם שם התיאור הוא נרחב רק בהבאת הקרבן לירושלים[2], ולא בקטיפתו.

בנוסף, קרבן העומר הוא הקרבן הקבוע היחידי הבא מן השעורים. השעורים הם מאכל בהמה, כפי שמסביר זאת רבן גמליאל בדבריו לגבי סוטה[3].

מה רומז לנו קרבן שעורים, מאכל בהמה בחג החירות, ימים בהם אנו מצווים להראות ולהרגיש כבני חורין ?

כדי להבין את חשיבות המיוחדת של קרבן העומר נתבונן בחג הפסח אליו הוא סמוך.  בחג הפסח אנו עסוקים ביציאת מצרים. ביציאת מצרים אנו רואים כיצד הקב"ה בא בדרך ניסים ומוציא את בני ישראל ממצרים. במה זכינו שהוציאנו ה' ממצרים ?

חז"ל מתארים לנו כיצד היינו שרויים במ"ט שערי טומאה. רק בערב היציאה ממצרים, לאחר תשע מכות למצריים והפסקת השעבוד, אנו מצויים בשתי מצוות לפני צאתנו ממצרים. אין בני ישראל יוצאים ממצרים בזכות מעשיהם[4] או דבקותם בתורה וכד' אלא אך ורק משום היותם בנים לקב"ה[5]. הוא מוציא אותם בזכות היותם מהעם הנבחר, מצאצאי אברהם אבינו.

המשנה[6] מתארת כיצד שלוחי בית דין קצרו את העומר – כאשר כל העיירות הסמוכות מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול. כאשר ליל הקצירה חל בשבת, היו הקוצרים שואלים שלוש פעמים: האם שבת היום ? האם לקצור בשבת ?, רק אחר כך היו קוצרים בשבת לעיני כל העם.

שלש פעמים שאלו על כל דבר ודבר וענו להם הין. כל כך למה ? מפני הביתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב.

מדוע כל כך חשוב להדגיש שקציר העומר דוחה שבת.

בדברים רבים אחרים אנו יודעים שמכשירי מצווה שניתן לעשותם בערב שבת אינם דוחים את השבת[7]. חכמים שהורו לנו שקציר העומר דוחה את השבת יכלו לצוות עלינו ל"מעט באיסורים", לקצור כמה שפחות, ובודאי שלא צריך לעשות מכך ענין גדול, אלא שכמו תקנות רבות אחרות, גם כאן תקנו חכמים "להוציא  מליבם של צדוקים[8]".

ננסה להבין מהי, ומתוך כך אולי נבין מדוע מאבק הצדוקים מתרכז ובולט בעיתוי קרבן העומר האם חשוב להביאו בסמיכות לחג הפסח.

הצדוקים טענו ש"ממחרת השבת" הכתוב בתורה הכוונה לשבת בראשית, או בלשוננו לשבת חול המועד. בכך הם ניתקו בעצם את הקשר בין הפסח לקרבן העומר.

מה עומד ביסוד המחלוקת הזו בין חכמים לצדוקים[9] מה החשש הגדול של חכמים שבגללו הם מוצאים לנכון לתקן זאת ?

כדי להבין נתבונן במחלוקת מרכזית נוספת בה חלקו הצדוקים על חכמים. מחלוקת העוסקת בהבאת קורבן התמיד[10]. הצדוקים היו אומרים שאדם יחיד מתנדב ומביא את קרבן ה"תמיד", ואילו חכמים סברו שחובה שיהיו כל קורבנות הציבור באין מתרומת הלשכה.

בשני הנושאים, הקשורים לקורבנות בבית המקדש, הצדוקים חולקים על חכמים במעמד היחיד מול מעמד עם ישראל. בקורבן התמיד הם סוברים שהקרבת קרבן התמיד אינה ענין שבו צריך להקפיד שכל ישראל יהיו שוים. אחד העשיר ואחד העני, אחד החכם ואחד התם, ואפילו אחד הצדיק ואחד הרשע כולם חלקם בקורבן התמיד שווה[11].

קרבן העומר, כקרבן שעורים, כמאכל בהמה, בה להראות לנו שגם מאכל הבהמה, שאין בה דעת, צריך לעלות על המזבח. ולא רק לעלות על המזבח אלא להיקצר בעסק גדול – להראות שגם מכשירי המצוה הם לפעמים מצווה בפני עצמה. בני ישראל, כאשר הקב"ה בא לגאול אותם ממצרים הם בבחינת בני בלי דעת של תורה, ובכל אופן הקב"ה גאלם. הקב"ה מוציא את כל ישראל ממצרים, חכם ותם, רשע ושאינו יודע לשאול, ורק מי שהוציא את עצמו מכלל ישראל לא היה ראוי לגאולה. כל אחד מישראל זכאי, מעצם היותו חלק מעם ישראל גם לחלק בקורבן התמיד וגם לגאולה. נראה לי שאת זה רוצה התורה ללמד אותנו בקביעת קורבן העומר בסמיכות ובתלות לחג הפסח. ולכן מתאים לומר על הצדוקים וממשיכי דרכם[12] "אילו היה במצרים לא היה נגאל".

אנו מתפללים לקב"ה –

 בין עושים רצונו של מקום ובין אין עושים רצונו של מקום

 יגאל אותנו ויראנו נפלאות כימי צאתנו ממצרים, ויותר מכך

[1] ויקרא כג יא

[2] יש כמובן הבדל בולט שקרבנות העומר ושתי הלחם הם קורבן ציבור בעוד שאת הביכורים מביא כל יחיד לבית המקדש.

[3] שכשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה שעורים שהם מאכל בהמה.

[4] אמנם כמה ימים לפני היציאה ממצרים הם מצווים בשתי מצוות: ברית מילה וקורבן פסח.

[5] גם הדימוי לבנים מתאים כאן במיוחד שהרי ההורים חפצים בבנים ומרגישים אחריות להם, אבל לבנים אינם בחירה להיולד להורה זה או לאחר.

[6] מסכת מנחות פרק י משנה ג

[7] דוגמא בולטת לכך היא קרבן פסח כאשר ערב פסח חל בשבת, שם נאמר במשנה, שאין הבאתו וחתיכת יבלתו דוחים את השבת.

[8] צדוק וביתוס שני תלמידים ששנו ופירשו היו. הם הטיפו להנאות העולם הזה. ומתלמדיהם יצאו שתי כתות: הצדוקים והביתוסים.

צדוק וביתוס שני תלמידים ששנו ופירשו היו. הם הטיפו להנאות העולם הזה. ומתלמדיהם יצאו שתי כתות: הצדוקים והביתוסים.

[9] לצדוקים היו כנראה מניעים חומריים כמו אותו זקן המוזכר בגמרא במסכת מנחות שמשה רבנו רצה לתת לבני ישראל שני ימי תענוג רצופים בחג השבועות ולכן קבע את העומר ממחרת השבת.

[10] תלמוד בבלי מנחות דף סה:

[11] כולם נותנים בשווה ל"מחצית השקל" – ממנה ורק מממנה קונים את קורבנות התמידים והמוספים (והעומר בכלל זה). לכך אפילו מקפידים שלא לערב שקלי שנה זו עם שקלי שנה אחרת.

[12] א. קורמן בספרו זרמים וכתות ביהדות: כתב מר רוזן "חזרנו על דברי ימי ישראל ולא מצינו יצירה, בספרות ובתרבות, שהחילוניים יצרוה והנחילוה לבניהם אחריהם. בדוק ולא תמצא נכס לאומי, או קנין בעל ערך לדורות, שחותם של חילוניות טבוע עליהם." וממשיך ומסביר: "הסיבה לכך פשוטה: לא היה להם מה להנחיל לדורות הבאים. משפרשו מהתורה, היה עיקר מאוויים לפרוק את עולה מעליהם. דבר זה אמור גם לגבי אלה שהתיימרו לטעון שממשיכים הם, כביכול, לקיים את התורה בדרך שונה משל בעלי המסורת הפרושים" – חשוב שנזכור  היטב דברים אלו כאשר בכל דור קמים עלינו לכלותנו לא רק אויבים מבחוץ אלא גם משטינים מבפנים.

שאלה –

ידוע הוא שמותר להקשיב למוסיקה בחול המועד- מאחר וזו שמחת החג- אולם שאלתי היא לגבי תופעה חדשה: של שימוש במוסיקה- ליווי מוסיקלי של תפילות בחול המועד- הלל וכד'- בבית הכנסת.

ייתכן שיש צורך להתייחס במיוחד לשאלה זו של שימוש במוסיקה בתפילות ובבית כנסת- על כך שאלתי.

תשובה

שלום וברכה,

יהי רצון שהשירה והשמחה ילוו את כל תפילותיך.

בבית המקדש עבודת הכהנים לוותה על ידי שירה של הלויים (בפה) ועל ידי ניגונים (לא רק של לווים).

גם התפילה בבית הכנסת צריכה להיות בשירה, בפרט ב'הלל' שאותו צריך לשיר.

בגלות, בבתי הכנסת במדינות אשכנז גזרו שלא להכניס כלי נגינה לבית הכנסת כדי לא להדמות לא לנוצרים, ולהבדיל, גם לא לרפורמים. גזירה זו קבלה מעמד חשוב כדי להרחיק את בני ישראל מאלו.

במדינות המזרח הספרדיות לא היו נוצרים ולא רפורמים ולכן לא היה צורך בגזירה כזו ולכן לא גזרו איסור כזה (אינני יודע אם המוסלמים מכניסים כלי נגינה למקום תיפלותם).

עזבנו את הגלות והגענו למדינה ישראל – כאן אין חששות אלו גדולים כל כך ולכן בבתי כנסת ספרדים בודאי מומלץ להכניס כלי נגינה במקומות המתאימים כמו בקריאת ההלל.

בבתי כנסת אשכנזים – חלוקות הדעות: יש כאלו שהשתחררו מהגלות ומכניסים כלי נגינה ויש כאלו שעדין מחזיקים בגזירת אבותם, ואולי גם אימת הנצרות עליהם וחוששים להדמות להם, או לרפורמים, – אלו אינם מנגנים בבית הכנסת כלל, גם לא בזמן שירת ההלל.

בהצלחה וחג שמח סוכות ומרומם מלא שירה

קדושת ימי חול המועד גדולה. כך כותב המשנה ברורה לגבי עשית מלאכה בחול המועד :

"הנה בעיקר איסור מלאכת חוה"מ … הרבה פוסקים סוברין דהוא מן התורה, והא דהקילו בכמה דברים הנ"ל הוא ע"פ הרשות שניתן לחכמים מן התורה במלאכת חוה"מ לפי צורך הענין להתיר. … וזהו שסיים הרמ"א לפי צורך הענין וכו', ומאוד יש ליזהר שלא להקל יותר ממה שהתירו חכמים, דאחז"ל [משנה אבות פ"ג מ"יא] המבזה את המועדות [דהיינו שעושה בהן מלאכה כפירש"י] כאלו עובד עכו"ם. גם חייב לכבד חוה"מ במאכל ובמשתה וכסות נקיה שלא ינהג בהן מנהג חול. " שו"ע או"ח מ"ב תקל.

בעקבות פניות תושבים רבים אני שב ומפרסם דברים שנכתבו בעבר לגבי עובדי הישוב. לאנשים פרטיים היתרי המלאכה בחול המועד הרבה יותר דחוקים, והמלאכות המותרות מעטות יותר.

***

ימי חול המועד ניתנו כדי להידבק ביראתו ובאהבתו ולעסוק בתורתו התמימה. חול המועד אסור בקצת מלאכות ומותר במקצתן לפי צורך הענין, ולכן אין על הישוב להעסיק עובדים בקביעות בחול המועד.

עבודות מותרות, שלא ניתן לדחותן, יכולות להעשות באחת מהדרכים הבאות:

1. תושבי הישוב יבצעו עבודות אלו בהתנדבות.

2. יעשה זאת אדם הזקוק לכסף לצורך המועד (שיקבל את שכרו במועד).

3. העובדים הקבועים יעשו עבודות אלה בלבד.

שתי סיבות להתיר עבודות בישוב:

1. דבר האבד – דבר שאם לא יעשנו עתה יבוא לידי הפסד.

2. צרכי רבים – מלאכה הנעשית עבור הישוב והנושאת אופי מיוחד עקב כך. על פרנסי הציבור להקפיד לא להשאיר מלאכה כזו מראש לחול המועד.

דוגמאות למלאכות מותרות:

א. פינוי אשפה מהישוב.

ב. בדיקת עירוב

ג. טיפול שוטף בנושא השמירה בישוב

ד. הקלטת שיעורי תורה

ה. סידור ספסלים לצורך המועד.

ו. אפיה ומשלוח עוגות לחיילים

ז. השקאת גינות.

ח. שיחות טלפון.

ט.קבלת תשלומים מבעלי חוב שיש חשש שלא ישלמו אחרי המועד.

י. הפקדת כספים שהגיעו במועד אם חשבון הבנק של הישוב, חלילה, ביתרת חובה ומשלם ריבית יומית גבוהה.

דוגמאות למלאכות האסורות במועד:

א. עבודות חצרנות כמו צביעה, התקנת תאורה וכד'.

ב. שתילת צמחים, ניכוש עשבים בגינות הנוי. (בנוסף על איסור עבודת האדמה בשמיטה)

ג. ניהול חשבונות

ד. כתיבה ושליחת תזכורות מיסים וכד'.

ה. כתיבה והדפסת עלון, הדפסת מסמכים.

"בכלל צריכים לברוח מפני היתרים כאלו שיש בהם זלזול המועד" (ערוך השולחן). ראוי שלא לעשות בהם שום מלאכה ולא לפתוח החנויות לשם מסחר כי אם לצרכי מזון כמנהג אבותינו הקדושים. מועדי ה' הם מקראי קודש ועלינו לעסוק בהם בקודש: חציו לה' וחציו לכם להנאת הגוף. גם חציו לכם צריך להיות בדברים מרוממים את הנפש ולא בהבלי העולם הזה.

ראוי בימים אלו לעלות לירושלים, לבית המקדש, ולעסוק בלימוד תורה בשלוה.