לקראת סיום שנת הלימודים – מתי מותר לספר על מעשי הילדים

שאלה:  האם וכיצד מותר לספר למורה או לכל אדם אחר על מעשי ילדים ?

תשובה:  בדיני רכילות עלינו להיזהר כלפי ילדים יותר מאשר כלפי מבוגרים.

מבוגר, אומרים עליו דברי רכילות, יכול להתגונן ולתבוע את עלבונו. אם המספר ירצה לשוב בתשובה יכול המבוגר לסלוח על דברי הרכילות שנאמרו עליו, מה שאין כן בקטן.

כאשר יש צורך חינוכי לספר דברים מסוימים על ילדים, עלינו לבדוק אם מתמלאים כל התנאים הבאים:

1. הצורך החינוכי הינו ברור וגלוי. אין לספר דברים שאולי יועילו בעתיד, וכמובן שאין

    לספר דברים שקרו בעבר ואין דרך לתקנם.

2. האדם לו נאמרים הדברים – הוא המחנך בעצמו. אין למסור דברים לא על ידי שליח,

    ולא בכל אופן אחר שבו הם עלולים להיוודע גם לאנשים אחרים.

3. מותר לספר רק דברים שראיתי ולא דברים ששמעתי. דברים ששמעתי – מותר לספר

    רק אם נערך לגביהם ברור יסודי ואמין.

4. צריך לבדוק האם המעשה אכן מעשה רע או אסור (יש לבדוק הן את המעשה, והן את

    המספר). האם המספר גדול, הרי קטן פסול לעדות, והאם את המעשה ראו שני עדים     

    (בד"כ  אסור לעד אחד להעיד אפילו בבית הדין אם לא ראה את המעשה אדם נוסף).

5. יש להוכיח את החוטא לפני שמספרים לאחרים, אם החוטא הפסיק לעשות מעשים אלו,

     או חזר בתשובה, אין להזכיר לו שוב את מעשיו הראשונים.

6. צריך להיזהר שלא להגדיל את המעשה ולהוסיף עליו פרטים נוספים או בלתי מדויקים.

7. כוונת המספר צריכה להיות לתועלת בלבד. אם המספר נגוע באותו חטא אסור לו לספר

    על חטאי האחר. בכל ספק אם הסיפור הוא לשם שמים, אין לספר. ולכן אם היחסים בין

    המשפחות אינם טובים, אין לספר.

8. העברת המידע מותרת רק אם לא ניתן להגיע לאותה תועלת בדרכים אחרות. הנזק

    החברתי והסביבתי שיגרם מהסיפור לילד ולמשפחתו אינם צריכים להיות גדולים  

    מעונש המגיע על מעשה כזה בבית הדין.

מי שעבר וסיפר רכילות על אדם, חייב לפייסו, כמו בכל המצוות שבין אדם לחברו שאין יום הכיפורים מכפר עד שיפיס את חברו. כמובן שאם הסיפור התגלגל והתפרסם – על המספר לתקן את כל אשר גרם.

לסיכום

* אין לספר על ילד דברים, פרט למקרים העומדים בתנאים הנ"ל.

* אין להסכים ואין לשתף פעולה עם מסירת פרטים כללית ממחנך למחנך, וקל וחומר

   עם אדם ששמע שמועה ומוסר פרטים למחנך.

* מי ששמע פרטים על ילד אסור לו להאמין להם, אלא רק לחשוש לכך, אפילו אם

   המקור ממנו שמע – מהימן ביותר.

* חובה להתכוון לשם שמים והקב"ה בוחן כליות ולב!

* מי שחלילה חטא בכך יתייעץ עם תלמיד חכם כיצד ניתן לשוב בתשובה מחטא זה,

   וינסה לפייס את הילד שימחל לו גם בקטנותו וגם בבגרותו.

מסיבה בפורים , הכנה לפורים

מסיבה בפורים

שלום רב,

הרב, פורים קרב ובא עלינו לטובה…

אני חוויתי כל חיי את החיים כחניך ומדריך בבני עקיבא(דתי לאומי).. לא הייתי יותר מידי עם בנות ולא עשיתי שטויות.. או דברים אסורים..(דיבור כמובן שהיה) ועכשיו בפורים (מצא"ש אחרי קריאת מגילה) כמה חבר'ה מהכיתה יוצאים למועדון בפורים.. קצת לשתות ולהנות.. הזמינו אותי.. זה מאוד מפתה. כל חיי הייתי בעולם הדת.. לא טעמתי משהו אחר.. אני כבר בן 18 ואני מרגיש שהיה לי פספוס כל שהוא שלא באמת טעמתי מזה להיות נער בן 18 … לצאת,לשתות,להנות.. זה מאוד קורץ כל היציאה הזאת.. מצד שני אני גם מעדיך להישאר פה עם החברים ובאמת להנות מפורים בלימוד וכו'… אני מאוד לא יודע מה להחליט..אני חייב להגיד שהעולם הזה של המסיבות וכל זה קצת מפחיד אותי..

תשובה

שלום לך

שאלתך הגיעה אלי אחרי פורים, ובכל זאת אכתוב לך כמה הארות בענין:

1. אם מסיבות אינו הדבר שאליו אתה מחנך את חניכך – הליכתך לשם מורידה את זכותך המוסרית להיות מדריך מעכשיו והלאה וגם מבטלת את כל הערך החינוכי של מה שעשית עד היום.

2. יש עוד הרבה דברים שלא עשית בחיים כמו לרוץ כמו צבי, או להתאמץ כמו נמלה, או לנבוח כמו כלב – מדוע קורץ לך דווקא דברים אלו ולא תכונות אחרות של בעלי חיים ?

3. פורים הוא יום קדוש – קודש הקודשים, זכור שביום זה עליך להתעלות יותר מאשר ביום כיפור.

אם אתה רוצה לחטוא וללכת אחרי תאוותיך – לפחות אל תשייך זאת לפורים.

4. מעשה גרוע נחרט בנשמה ולא ניתן למחקו. אחרי נפילה אחת אתה הופך להיות 'נייר מחוק' לכל ימי חייך. לא הייתי רוצה שבתי תתחתן עם מי שנפל פעם אחת  בחייו בריקוד מעורב.

בברכה ובהצלחה דוד לוי

הכנה לפורים

שלום לכבוד הרב.

אני לומדת באולפנא דתית. לפני כמה שנים החל מנהג של האולפנא, שכמו שעושים הכנה ליום הכיפורים- "סליחות", כך גם עשו נוסח של "שמחות" שזה הכנה לפורים בדיוק כמו סליחות. דבר זה הוא בשבוע שחל בו פורים.

הייתה לי הסתייגות מסוימת, שכן, לא חז"ל הם שקבעו שעושים זאת ואף לא קבעו את הנוסח. הנוסח כולל "עלינו לשבח" ("אין עוד") עד לאמצעו, ולאחר מכן כמה מזמורים של תהילים,קטעים קצרים שנראה לי לקוחים מהתפילה ובסוף – ההמשך של "עלינו לשבח". בפעם הראשונה יצאתי מהתפילה ולא אמרתי איתם, כי לא הייתי בטוחה שזה נכון, ובפעם השנייה לא נכנסתי והתפללתי לבד. אשמח מאוד אם כבוד הרב יגיד לי מה עלי לעשות בשנים הבאות, והאם זה מותר.

תשובה

שלום לך

באולפנא פוסקים הלכה אך ורק לפי ראש האולפנא גם אם כל הרבנים בעולם יאמרו אחרת ממנו – באולפנא חובה לנהוג לפי הדרכתו[1] וחובה לשאול אך ורק אותו. הפניית שאלה לרב אחר בעניני הסדרים באולפנא עלולה להכשיל אותו – אם יענה.

אם אינך בטוחה שהדברים הם על דעתו – לכי ותשאלי אותו בנימוס ובעדינות כפי שתלמיד שואל את רבו (מפורש בשולחן ערוך יורה דעה הלכות כבוד רבו).

הערות נוספות –

1. לצאת מהתפילה הוא איסור חמור הרבה יותר מאשר להתפלל תפילה שאינה נכונה וכד'. העונש והקללה הרובצת על מי שיוצא בנסיבות כאלו גדולים מאד[2].

אני בטוח שתחזירי בתשובה גם מהיציאה שלך וגם מאי הכניסה לתפילה שיש בהם גם חטאים של גאווה ויוהרה וגם חטא גדול בין אדם למקום.

אם תכיר בחטאך ובחומרתו, תתחרטי ותחזרי בתשובה – יום הכיפורים יכפר על כך[3], בתנאי שאין החברות יודעות על כך.

אם החברות או אחרים ידעו מכך – יום הכיפורים אינו מכפר על כך וצריכה כפרה נוספת[4].

2. מתוך מה שאת כותבת – אני חושב שזה מנהג טוב ודרך טובה להבין ולהעמיק במשמעות התפילה, להחיות אותה. כך נתרגל שהתפילה אינה מקובעת בנוסח קבוע ומשתנה מיום ליום ומתפילה לתפילה ובודאי שונה מחודש לחודש.

בברכה ובשמחה תמיד דוד לוי

[1] לראש האולפנה מעמד הלכתי מחייב של 'מרא דאתרא' – רב המקום.

[2] עיין מסכת ברכות דף ח

[3] יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם למקום שאין בהם חילול השם.

[4] כיון שחטא זה אולי כולל בתוכו חילול ה' ואולי גם בין אדם לחברו – כלפי ראש האולפנה.

בלימוד תורה אנו אומרים שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. הדבר נכון גם למבוגרים ובעיקר לילדים. הרמב"ם[1] מסביר[2] שנער קטן, בגילו הצעיר בחולשת שכלו, אינו מבין את מעלת הטוב ומתיקות הלימוד ולכן בהכרח יצטרך המלמד לזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו, ויאמר לו: 'קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך מעט דבש'. הילד קורא ומשתדל כדי שיִתנו לו אותו המאכל. ואכילתו חשובה בעיניו יותר מן הקריאה. ולפיכך הוא עמל כדי שתגיע לו התכלית האהובה אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכת דבש.

על פי דברי הרמב"ם אלה, אין מסתפקים בתענוג שבלימוד, אלא נוהגים לתת לילדים מיני מתיקה בסיום לימוד או בסיום תפילתם.[3] וראוי לתת זאת בסוף הלימוד או התפילה.

גם בנתינת הממתקים יש להקפיד שלא לפגום בחינוך אותם ילדים לתפילה ולקדושת בית הכנסת. לכן יש להקפיד[4] לחנך חינוך נכון:

א. אי אכילה בבית הכנסת.

ב. אי ריצה בבית הכנסת.

ג. כניסה לבית הכנסת רק לצורך לימוד או תפילה.

אסור לתת סוכריה או ממתק לילד כאשר נכנס לבית הכנסת שלא לצורך תפילה. וזאת מכמה סיבות:

א. ילד שנכנס לבית הכנסת רק כדי לקבל סוכריה, בבגרותו עלול לבוא לבית הכנסת כדי לפגוש ולשוחח עם חברים, לסגור עסקים וכד'. – הרגל זה יהיה קשה מאד לעקור ממנו.

ב. יש בזה טרדת המתפללים האחרים, כפי שכותב המשנה ברורה[5] ש"אסור להושיב תינוק[6] לפניו בשעת התפילה". התנועה הבלתי פוסקת והרעש מסיחים את המתפללים מכוונתם.

כדי לחנך את הילד לשבת בבית הכנסת באימה וביראה ולכבד את קדושתו. יש להושיב כל ילד משך זמן, כל אחד לפי כוחו ודעתו (ולא ללחוץ עליו כדי שלא יהיה לו לעול). כך מביא המשנה ברורה[7] בשם השל"ה: "כשיגיע הילד לחינוך יביאנו איתו לבית הכנסת וילמדהו אורחות חיים לישב באימה וביראה ולא יניחנו לזוז ממקומו, ויזרזהו לענות אמן וקדיש וקדושה וכד'". בהמשך הוא מפנה לספר 'תנא דבי אליהו'[8], שם מתואר העונש לאב שמניח את בנו לדבר דברי הבל ותיפלות בבית הכנסת במקום לענות אמן וכד'.

סיכום

1. מתן ממתק כשכר לילד הוא רק עבור לימוד תורה או תפילה, ועל כך נאמר מתוך שלא לשמה יבוא לשמה.
   
2. יש להקפיד על כבוד בית הכנסת ע"פ ההלכה, כבר מגיל קטן.
   
3. נתינת ממתקים לילד על עצם הכניסה לבית הכנסת מביאה אותו להרגל שלילי, שיקשה עליו להשתחרר ממנו בבגרותו.
   
4. ילד הבא לבית הכנסת צריך לשבת בכבוד וביראה.  
   

[1] הקדמה לפרק חלק.

[2] ואלו דברי הרמב"ם שם: "ואתה המעיין בספר זה, הָבֵן זה המשל שאני מְמַשֵל לך, ואז תכין לבך ותשמע דְבָרַי בכל זה:

המשל: שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה, וזהו הטוב הגדול לו לעניין מה שישיג מן השלמוּת. אלא שהוא, למיעוט שָנָיו וחולשת שכלו – אינו מבין מעלת אותו הטוב, ולא מה שיַגיעהו בשבילו מן השלמוּת. ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנוּת שָנָיו. ויאמר לו: קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך מעט דבש. ובזה הוא קורא ומשתדל, לא לעצם הקריאה לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיִתנו לו אותו המאכל. ואכילת אותם המגדים אצלו יְקָרָה בעיניו מן הקריאה, וטובה הרבה בלא ספק. ולפיכך חושב הלימוד עָמָל וִיגיעה, והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עָמָל התכלית האהובה אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכת דבש.

וכשיגדיל ויחזיק שכלו, ויֵקַל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו – יְזָרזו אותו וִיעוררו תאוותו באותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: קרא ואקח לך מנעלים יפים או בגדים חמודים כאלה. ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה, והוא אצלו תכלית קריאתו.

וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו לְמה שהוא גדול מזה. ואז יאמר לו רבו: למד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או שני דינרין. ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון. ואותו הממון אצלו נכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלימוד אצלו היא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו.

וכשתהיה דעתו שלמה, וְנִקְלֶה בעיניו זה השִעור, וידע שזה דבר נָקֵל – יתאווה למה שהוא נכבד מזה. ויאמר לו רבו: למד כדי שתהיה רב ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך ויעשו מִצְוֹתֶיךָ, ויגדל שמך בחייך ואחר מותך כגון פלוני ופלוני. והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו, ותהיה התכלית אצלו הכבוד שיכבדו אותו בני אדם וִינַשְאוּהוּ וִישַבְחוּ אותו.

תכלית הלימוד: וכל זה מגונה. ואמנם יצטרך למיעוט שכל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החכמה, ויאמר: "לאיזה דבר נלמד? אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד." וזה הוללות על האמת. ועל לימוד כזה אומרים חכמים 'שלא לשמה' כלומר שיעשה הַמִצְוֹת וְיִלמַד וישתדל בתורה, לא לאותו הדבר בעצמו אלא בשביל דבר אחר. והזהירו החכמים על זה ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם." 

[3] כך הנהגתי בלימוד 'אבות ובנים' שבסוף הלימוד כל ילד מקבל שקית עם ממתק לאכילה מידית (שקית כדי שיוכל לכבד את אביו איתו הוא למד) וכן כרטיס לפרס יותר רחוק.

[4] דברים אלו אני נוהג להדגיש לכל ילדי הישוב, בגיל גן חובה, בערב חג השבועות, כאשר אני נפגש איתם בבית הכנסת.

[5] שו"ע או"ח סימן צו – העוסק במניעת הטרדות בתפילה, משנה ברורה ס"ק ו.

[6] תינוק – ילד קטן מגיל מצוות אך בגיל בית הספר.

[7] סימן צח ס"ק ג.

[8] חלק א פרק יג.