נכתב לכבוד טיול גברים קיץ תשפ"ג

בעומדנו בבקעת ארבל אנו נזכרים במעשה של ר' חייא רבה ור' שמעון בן חלפתא שהיו מהלכין בבקעת ארבל בעת הזריחה, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא: 'בי רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קמעא קמעא כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא "כי אשב בחושך ה' אור לי"'. המהר"ל למד מכאן שהגאולה מגיעה בקפיצות. הגר"א ותלמידיו מציינים שזה תהליך בו שותפים גם בני האדם, וכדרכו של עולם יש בו גם עליות וירידות, כשם שההולכים בדרך נתקלים באבנים ובמכשולים, לעיתים יש גם נסיגות קטנות.

שני תנאים אלו מתאפיינים בפעולות המביאות את הברכה והגאולה.

על פעלו של רבי חייא בחינוך הילדים אמר רבי יהודה הנשיא:  'כמה גדולים מעשי חייא, שפעל שלא תשתכח תורה מישראל', בהגדלת לימוד התורה. גם את ההכנות ללימוד תורה הוא הכין מתוך קדושה.

בדבריו של ר' שמעון בן חלפתא בחר רבי לחתום את ששת סדרי המשנה: "לא מצא הקב"ה, כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. שנאמר ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".

הרב זצ"ל מסביר כיצד נלמד מאור החשמונאים בדרך לשלום של שלמות

בפתגמו לחודש כסלו (תרע"ד) הוא כותב:

"הברק האלוהי שבנשמת החשמונאים נתפוצץ לניצוצות.
כשיתקבצו לאבוקה אחת, – ישוב להיגלות."

הברק הבריק בנשמות החשמונאים בימי מתתיהו ובניו, כאשר בקנאתם לשם ה', שחררו את ישראל מיד זרים והביאו לעצמאות מדינית ודתית.

בדורות שאחריהם, צאצאיהם שינו שמם לשמות יונים, הלכו אחר תרבות יון ונלחמו זה בזה מלחמות אחים. רבים עזבו את מורשת אביהם שקרא: 'מי לה' אלי'.

הרב מסביר שהאור שלהם ישוב להגלות כאשר תהיה אבוקה אחת. אבוקה מורכבת מגוונים רבים ושונים אשר מתלכדים יחדיו, כשם שבחנוכה אנו מדליקים נרות אבל מברכים בלשון יחיד נר של חנוכה. השלום האמיתי הוא כאשר לכל השיטות והדעות מתברר מקומם, לכל דעה יש מקום ובריבוי הדעות הן משלימות זו את זו וכך מגיע השלום. בהתאחד הדעות השונות למטרה אחת, נוצרת השלימות. ריבוי הגוונים / הדעות הוא המביא לידי שלמות אמיתית – שלום.

מדוע דווקא בקעת ארבל ?

בית מדרשם, של תנאים אלו, היה בטבריה ובבקעת ארבל סמוכה לטבריה. גם בקעת גינוסר קרובה, האם יש משהו מיוחד בבקעת ארבל לשם יצאו ?.

מצוק הארבל הוא מקום בו התרחשו קרבות עזים. הר שבמערותיו התחבאו משפחות לוחמים עם תקווה לשנות מציאות – להיות עם חופשי בארצו.

האחד בימי החשמונאים כאשר בכחידס, היווני, מדכא שם את מרד צאצאי החשמונאים בדרכו לירושלים.

השני בימי הורדוס אשר דיכא באכזריות את מרד החשמונאים שם.

הורדוס, כזכור, הומלך ע"י הרומאים כאשר העם מפולג במאבקים ומלחמות אחים. הוא עצמו היה בן גרים מדרום יהודה. הוא העריץ את תרבותם החומרית והרוחנית והשליט אותה ביד חזקה. באותה תקופה נלחמו בו צאצאי החשמונאים התומכים בעצמאות רוחנית. במסגרת המרד הם התחבאו במערות שבהר הארבל, שם הוא טבח בהם באכזריות.

סופה של מלכות החשמונאים בהכנסת תרבות יון-רומי ובמלחמות אחים. מטרת אביהם ובניו שקראו מי לה' אלי, נשכחה מזמן.

בעת החדשה

תלמידי הגר"א באו לארץ במטרה לקרב את הגאולה, על ידי יישוב הארץ בתקוה להגיע לעצמאות.

התיישבותם התרכזה בגליל העליון, מסביב לצפת. לאחר שנים התרחבו לראש פינה. כאן, ברמת ארבל קנו יהודים קרקע ונטעו אתרוגים.

נסיים בדברי ניתאי הארבלי שחי כאן ולימד אותנו "הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע"

טיול נעים מועיל ומלמד

דוד לוי

רב הישוב

מהלכות ראש השנה

ערב החג:

הנוהגות להדליק נרות שעווה בפמוטים, צריכות לפני כניסת החג להדביק נרות לערב השני.

נשים העתידות לטבול בליל החג השני יתייעצו עם הבלנית כיצד להתכונן לטבילה.

ליל החג:

מעשינו בראש השנה הם בבחינת התחלה וסימן טוב לכל השנה. לכן:

 בליל החג יבוא לביתו בשמחה ויזהר מאד שלא לכעוס ולא להקפיד אפילו בלב.

לאחר הקידוש נהגו ישראל להביא לשולחן מיני מאכלים לסימן טוב.

עדיף לברך קודם "המוציא", לאכול כזית פת ולאחר מכן להביא מאכלים אלו לשולחן ויברך על אחד הפירות (תמר) בורא פרי העץ.

אפשר להקדים אמירת "יהי רצון" לברכת "בורא פרי העץ", ואפשר גם לברך בורא פרי העץ, לאכול מעט ואח"כ לומר "יהי רצון".

בסעודה ישתדל ללמוד משניות מסכת ראש השנה ומכל מקום ירבה בדברי תורה.

תקיעת שופר:

מצוה מהתורה לשמוע בראש השנה קול שופר שנאמר "יום תרועה יהיה לכם".

קודם שיתקע או ישמע תקיעות יברך "לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו".

נשים אינן חייבות במצות שופר ומשתדלות לבוא לבית הכנסת. וכבר נהגו הנשים לשמוע קול שופר, ומנהג זה שקבלו על עצמן דומה לנדר.

אמא המטופלת בילדים עדיף שתשמור עליהם בבית ולא תביאם לבית הכנסת, כדי שלא יפריעו בשעת התפילה. לפיכך, לאחר התפילה תוקעים לנשים בנפרד שלושים 'קולות'. לגבי הברכות בתקיעות אלו נהגו שאחת הנשים האשכנזיות תברך ותוציא את חברותיה, בכל מקרה אין התוקע מברך להן.

שני ימי החג:

אין מכינים מיום ראשון ליום שני של ראש השנה, ולכן אסור להכין, לבשל, לערוך את שולחן, להדיח כלים, להדליק נרות וכד' ליום השני של ראש השנה לפני צאת הכוכבים (קרוב לזמן צאת השבת הקרובה).

הדלקת הנרות בלילה השני של החג תעשה ע"י העברת אש מנר שהודלק לפני כניסת החג, לנרות שמן, לנרות שהודבקו בפמוטים לפני כניסת החג, או לנרות ללא הדבקה – נרונים או כוסיות שמן.

את הגפרור תניח המדליקה כך שיכבה מאליו.

ביום השני מברכים על הדלקת הנרות "להדליק נר של יום טוב" וברכת "שהחיינו" כמו ביום הראשון. אם יש בבית בגד או פרי חדש, מומלץ שתלבש או תניחהו לפניה בזמן ברכת "שהחיינו".

מנהג "תשליך":

בכל שנה נהוג ללכת ביום ראשון של ראש השנה, אחרי תפילת מנחה, אל שפת הים או בור מים, ולומר שם "תשליך".

נשים האומרות "תשליך" יש להן שכר והעיקר שכולם יזהרו בגדרי הצניעות.

"אכלו משמנים, ושתו ממתקים, ושילחו מנות לאין נכון לו

 כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח, ט)

 המצווה העיקרית של ליל הסדר : והגדת לבנך.

בתורה נאמר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים" (שמות יג,ח)

מסביר ספר החינוך – לספר בעניין יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח לשם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם.

וכבר פרשו חכמים מצות הגדה זו הוא בליל ט"ו בניסן בשעת אכילת מצה. ומה שאמר הכתוב לבנך, לאו דווקא בנו  אלא אפילו עם כל בריה.
ועניין המצוה, שיזכור הנסים והעניינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח האל יתברך נקמתנו מהם, ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים מפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב.
משורשי מצוה זו – מה שכתוב בקורבן הפסח. ואין מן התימה אם באו לנו מצות רבות על זה, מצות עשה ומצות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו.
ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותנו ובתפילותנו ' זכר ליציאת מצרים', לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות הוא ובידו לשנותם, כפי שיחפץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים, ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים. הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקים האמונה בידיעת ה’ יתברך, וכי השגחתו ויכולתו בכללים ובפרטים כולם.
מצוה זו מתחילה מראשית האומה

אברהם מוגדר כמי שעתיד ללמד את בניו:  "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח,יט)

במהלך יציאת מצרים הקב"ה אומר למשה רבנו:

"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'." (שמות י, א-ב)

גם במצוות קריאת שמע (אנו קוראים פעמים ביום)

"ושננתם לבניך ודברתם בם בשבתך בביתך ובכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו,ז)

במתן תורה

לפני –  "ויאמר ה’ אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם. והיו נכנים ליום השלישי כי ביום השלשי ירד ה’ לעיני כל העם על הר סיני. והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו כל הנגע בהר מות יומת. לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשך היבל המה יעלו בהר. וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם ויכבסו שמלתם. ויאמר אל העם היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות יט, ט-טו)

אחרי – (חזרה לחיי המשפחה)

" ויאמר ה’ …  מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעלם. לך אמר להם שובו לכם לאהליכם. ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נתן להם לרשתה. ושמרתם לעשות כאשר צוה ה’ אלקיכם אתכם לא תסרו ימין ושמאל. בכל הדרך אשר צוה ה’ אלקיכם אתכם תלכו למען תחיון וטוב לכם והארכתם ימים בארץ אשר תירשון" דברים ה, כד-כט)

בחג החרות, ביום השני של חג הפסח, אנו מצווים להביא לבית המקדש את קרבן העומר.

כפי שנאמר בתורה[1]: "והבאתם את עומר ראשית קצירכם … ממחרת השבת" –  ממחרת הפסח. לקרבן העומר לא הוגדר זמן ייחודי משל עצמו, אלא כל כולו המשך וסמיכות לקרבן הפסח. הקרבתו מתירה את אכילת וקצירת התבואה החדשה בישראל. מבחינה זו דומה הוא לביכורים המובאים לבית המקדש מחג השבועות, ולקרבן שתי הלחם הקרב אז.

קרבן העמר קרב בענין גדול. המשנה מתארת בפרטות כיצד מתכנסים כולם, לא רק להקרבת הקרבן אלא גם לקצירתו. לא מצאנו דבר דומה בקציר החיטים לקרבן שתי הלחם בשבועות. וגם בביכורים מתארת לנו המשנה כיצד כל אחד יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה. גם שם התיאור הוא נרחב רק בהבאת הקרבן לירושלים[2], ולא בקטיפתו.

בנוסף, קרבן העומר הוא הקרבן הקבוע היחידי הבא מן השעורים. השעורים הם מאכל בהמה, כפי שמסביר זאת רבן גמליאל בדבריו לגבי סוטה[3].

מה רומז לנו קרבן שעורים, מאכל בהמה בחג החירות, ימים בהם אנו מצווים להראות ולהרגיש כבני חורין ?

כדי להבין את חשיבות המיוחדת של קרבן העומר נתבונן בחג הפסח אליו הוא סמוך.  בחג הפסח אנו עסוקים ביציאת מצרים. ביציאת מצרים אנו רואים כיצד הקב"ה בא בדרך ניסים ומוציא את בני ישראל ממצרים. במה זכינו שהוציאנו ה' ממצרים ?

חז"ל מתארים לנו כיצד היינו שרויים במ"ט שערי טומאה. רק בערב היציאה ממצרים, לאחר תשע מכות למצריים והפסקת השעבוד, אנו מצויים בשתי מצוות לפני צאתנו ממצרים. אין בני ישראל יוצאים ממצרים בזכות מעשיהם[4] או דבקותם בתורה וכד' אלא אך ורק משום היותם בנים לקב"ה[5]. הוא מוציא אותם בזכות היותם מהעם הנבחר, מצאצאי אברהם אבינו.

המשנה[6] מתארת כיצד שלוחי בית דין קצרו את העומר – כאשר כל העיירות הסמוכות מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול. כאשר ליל הקצירה חל בשבת, היו הקוצרים שואלים שלוש פעמים: האם שבת היום ? האם לקצור בשבת ?, רק אחר כך היו קוצרים בשבת לעיני כל העם.

שלש פעמים שאלו על כל דבר ודבר וענו להם הין. כל כך למה ? מפני הביתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב.

מדוע כל כך חשוב להדגיש שקציר העומר דוחה שבת.

בדברים רבים אחרים אנו יודעים שמכשירי מצווה שניתן לעשותם בערב שבת אינם דוחים את השבת[7]. חכמים שהורו לנו שקציר העומר דוחה את השבת יכלו לצוות עלינו ל"מעט באיסורים", לקצור כמה שפחות, ובודאי שלא צריך לעשות מכך ענין גדול, אלא שכמו תקנות רבות אחרות, גם כאן תקנו חכמים "להוציא  מליבם של צדוקים[8]".

ננסה להבין מהי, ומתוך כך אולי נבין מדוע מאבק הצדוקים מתרכז ובולט בעיתוי קרבן העומר האם חשוב להביאו בסמיכות לחג הפסח.

הצדוקים טענו ש"ממחרת השבת" הכתוב בתורה הכוונה לשבת בראשית, או בלשוננו לשבת חול המועד. בכך הם ניתקו בעצם את הקשר בין הפסח לקרבן העומר.

מה עומד ביסוד המחלוקת הזו בין חכמים לצדוקים[9] מה החשש הגדול של חכמים שבגללו הם מוצאים לנכון לתקן זאת ?

כדי להבין נתבונן במחלוקת מרכזית נוספת בה חלקו הצדוקים על חכמים. מחלוקת העוסקת בהבאת קורבן התמיד[10]. הצדוקים היו אומרים שאדם יחיד מתנדב ומביא את קרבן ה"תמיד", ואילו חכמים סברו שחובה שיהיו כל קורבנות הציבור באין מתרומת הלשכה.

בשני הנושאים, הקשורים לקורבנות בבית המקדש, הצדוקים חולקים על חכמים במעמד היחיד מול מעמד עם ישראל. בקורבן התמיד הם סוברים שהקרבת קרבן התמיד אינה ענין שבו צריך להקפיד שכל ישראל יהיו שוים. אחד העשיר ואחד העני, אחד החכם ואחד התם, ואפילו אחד הצדיק ואחד הרשע כולם חלקם בקורבן התמיד שווה[11].

קרבן העומר, כקרבן שעורים, כמאכל בהמה, בה להראות לנו שגם מאכל הבהמה, שאין בה דעת, צריך לעלות על המזבח. ולא רק לעלות על המזבח אלא להיקצר בעסק גדול – להראות שגם מכשירי המצוה הם לפעמים מצווה בפני עצמה. בני ישראל, כאשר הקב"ה בא לגאול אותם ממצרים הם בבחינת בני בלי דעת של תורה, ובכל אופן הקב"ה גאלם. הקב"ה מוציא את כל ישראל ממצרים, חכם ותם, רשע ושאינו יודע לשאול, ורק מי שהוציא את עצמו מכלל ישראל לא היה ראוי לגאולה. כל אחד מישראל זכאי, מעצם היותו חלק מעם ישראל גם לחלק בקורבן התמיד וגם לגאולה. נראה לי שאת זה רוצה התורה ללמד אותנו בקביעת קורבן העומר בסמיכות ובתלות לחג הפסח. ולכן מתאים לומר על הצדוקים וממשיכי דרכם[12] "אילו היה במצרים לא היה נגאל".

אנו מתפללים לקב"ה –

 בין עושים רצונו של מקום ובין אין עושים רצונו של מקום

 יגאל אותנו ויראנו נפלאות כימי צאתנו ממצרים, ויותר מכך

---

[1] ויקרא כג יא

[2] יש כמובן הבדל בולט שקרבנות העומר ושתי הלחם הם קורבן ציבור בעוד שאת הביכורים מביא כל יחיד לבית המקדש.

[3] שכשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה שעורים שהם מאכל בהמה.

[4] אמנם כמה ימים לפני היציאה ממצרים הם מצווים בשתי מצוות: ברית מילה וקורבן פסח.

[5] גם הדימוי לבנים מתאים כאן במיוחד שהרי ההורים חפצים בבנים ומרגישים אחריות להם, אבל לבנים אינם בחירה להיולד להורה זה או לאחר.

[6] מסכת מנחות פרק י משנה ג

[7] דוגמא בולטת לכך היא קרבן פסח כאשר ערב פסח חל בשבת, שם נאמר במשנה, שאין הבאתו וחתיכת יבלתו דוחים את השבת.

[8] צדוק וביתוס שני תלמידים ששנו ופירשו היו. הם הטיפו להנאות העולם הזה. ומתלמדיהם יצאו שתי כתות: הצדוקים והביתוסים.

צדוק וביתוס שני תלמידים ששנו ופירשו היו. הם הטיפו להנאות העולם הזה. ומתלמדיהם יצאו שתי כתות: הצדוקים והביתוסים.

[9] לצדוקים היו כנראה מניעים חומריים כמו אותו זקן המוזכר בגמרא במסכת מנחות שמשה רבנו רצה לתת לבני ישראל שני ימי תענוג רצופים בחג השבועות ולכן קבע את העומר ממחרת השבת.

[10] תלמוד בבלי מנחות דף סה:

[11] כולם נותנים בשווה ל"מחצית השקל" – ממנה ורק מממנה קונים את קורבנות התמידים והמוספים (והעומר בכלל זה). לכך אפילו מקפידים שלא לערב שקלי שנה זו עם שקלי שנה אחרת.

[12] א. קורמן בספרו זרמים וכתות ביהדות: כתב מר רוזן "חזרנו על דברי ימי ישראל ולא מצינו יצירה, בספרות ובתרבות, שהחילוניים יצרוה והנחילוה לבניהם אחריהם. בדוק ולא תמצא נכס לאומי, או קנין בעל ערך לדורות, שחותם של חילוניות טבוע עליהם." וממשיך ומסביר: "הסיבה לכך פשוטה: לא היה להם מה להנחיל לדורות הבאים. משפרשו מהתורה, היה עיקר מאוויים לפרוק את עולה מעליהם. דבר זה אמור גם לגבי אלה שהתיימרו לטעון שממשיכים הם, כביכול, לקיים את התורה בדרך שונה משל בעלי המסורת הפרושים" – חשוב שנזכור  היטב דברים אלו כאשר בכל דור קמים עלינו לכלותנו לא רק אויבים מבחוץ אלא גם משטינים מבפנים.

תחילת  חודש  חשון

בימים אלו אנו משנים את תפילתנו ועוברים מברכת הטל לימי הגשמים.

ארבעה הבדלים בולטים בין הטל לגשם:

1. הטל יורד בשווה לכל מקום.
2. כולם שמחים ברדת הטל. (עוברי דרכים בד"כ אינם שמחים ברדת הגשם).
3. הטל יורד בעדינות ואילו הגשם יורד בעוז.
4. הטל יורד בכל ימות השנה.

מסיבות אלו המזכיר מוריד הטל במשך כל השנה אינו צריך לחזור על תפילתו גם אם לא הזכיר מוריד הגשם.ואילו המזכיר מוריד הגשם בימות הקיץ חוזר על תפילתו.

הגשם שיורד, בד"כ אין ברכתו מידית. יש אנשים השמחים לבוא הזרם השוטף את העולם ומשאיר אחריו עולם נקי יותר, ויש אנשים שבזמן ירידת הגשמים רטוב וקר להם, מתכנסים בבתיהם ומעדיפים שהגשם לא ירד, או לפחות שלא להרגישו. עיקר ברכתו של הגשם ניכרת לאחר זמן. קודם ניכרת הברכה במאגרי המים ובבורות שהתמלאו ממנו, ורק בשלב מאוחר יותר, לאחר מספר ימים מוריקה הקרקע בעשבים הנאים למראה, ואילו עיקר ברכתו של הגשם מופיעה אחרי כמה חודשים כאשר הפירות מבשילים והתבואה ממלאת את השדות.

גם התורה נמשלה לגשם, כשם שהגשם נותן חיים לעולם בהיבט החומרי, כך התורה נותנת חיים לעולם בהיבט הרוחני.

גם בלימוד התורה יש הנאה מעצם הלימוד, אולם עיקר הברכה מגיעה בהמשך, בקיבוץ הלימוד, כאשר רואים כיצד המאגר מתמלא, ובעיקר לאחר זמן רב. רק אז העצים פורחים והפירות בשלים, אז ניכרת ביותר הברכה שבלימוד התורה.

נמשיך את תנופת הלימוד בישוב, נגביר עוז ונשתדל ללמוד כמה שיותר.

נשב ונלמד, גם אם לא הכל ברור ומובן; מתוך ידיעה שכשם שהמטר חודר לקרקע, ומצמיח פירות לאחר זמן, גם גם לימודנו נקלט בנפשנו ומניב פירות בעתיד.

שנת גשמי ברכה לכולנו.

קדושת ימי חול המועד גדולה. כך כותב המשנה ברורה לגבי עשית מלאכה בחול המועד :

"הנה בעיקר איסור מלאכת חוה"מ … הרבה פוסקים סוברין דהוא מן התורה, והא דהקילו בכמה דברים הנ"ל הוא ע"פ הרשות שניתן לחכמים מן התורה במלאכת חוה"מ לפי צורך הענין להתיר. … וזהו שסיים הרמ"א לפי צורך הענין וכו', ומאוד יש ליזהר שלא להקל יותר ממה שהתירו חכמים, דאחז"ל [משנה אבות פ"ג מ"יא] המבזה את המועדות [דהיינו שעושה בהן מלאכה כפירש"י] כאלו עובד עכו"ם. גם חייב לכבד חוה"מ במאכל ובמשתה וכסות נקיה שלא ינהג בהן מנהג חול. " שו"ע או"ח מ"ב תקל.

בעקבות פניות תושבים רבים אני שב ומפרסם דברים שנכתבו בעבר לגבי עובדי הישוב. לאנשים פרטיים היתרי המלאכה בחול המועד הרבה יותר דחוקים, והמלאכות המותרות מעטות יותר.

***

ימי חול המועד ניתנו כדי להידבק ביראתו ובאהבתו ולעסוק בתורתו התמימה. חול המועד אסור בקצת מלאכות ומותר במקצתן לפי צורך הענין, ולכן אין על הישוב להעסיק עובדים בקביעות בחול המועד.

עבודות מותרות, שלא ניתן לדחותן, יכולות להעשות באחת מהדרכים הבאות:

1. תושבי הישוב יבצעו עבודות אלו בהתנדבות.

2. יעשה זאת אדם הזקוק לכסף לצורך המועד (שיקבל את שכרו במועד).

3. העובדים הקבועים יעשו עבודות אלה בלבד.

שתי סיבות להתיר עבודות בישוב:

1. דבר האבד – דבר שאם לא יעשנו עתה יבוא לידי הפסד.

2. צרכי רבים – מלאכה הנעשית עבור הישוב והנושאת אופי מיוחד עקב כך. על פרנסי הציבור להקפיד לא להשאיר מלאכה כזו מראש לחול המועד.

דוגמאות למלאכות מותרות:

א. פינוי אשפה מהישוב.

ב. בדיקת עירוב

ג. טיפול שוטף בנושא השמירה בישוב

ד. הקלטת שיעורי תורה

ה. סידור ספסלים לצורך המועד.

ו. אפיה ומשלוח עוגות לחיילים

ז. השקאת גינות.

ח. שיחות טלפון.

ט.קבלת תשלומים מבעלי חוב שיש חשש שלא ישלמו אחרי המועד.

י. הפקדת כספים שהגיעו במועד אם חשבון הבנק של הישוב, חלילה, ביתרת חובה ומשלם ריבית יומית גבוהה.

דוגמאות למלאכות האסורות במועד:

א. עבודות חצרנות כמו צביעה, התקנת תאורה וכד'.

ב. שתילת צמחים, ניכוש עשבים בגינות הנוי. (בנוסף על איסור עבודת האדמה בשמיטה)

ג. ניהול חשבונות

ד. כתיבה ושליחת תזכורות מיסים וכד'.

ה. כתיבה והדפסת עלון, הדפסת מסמכים.

"בכלל צריכים לברוח מפני היתרים כאלו שיש בהם זלזול המועד" (ערוך השולחן). ראוי שלא לעשות בהם שום מלאכה ולא לפתוח החנויות לשם מסחר כי אם לצרכי מזון כמנהג אבותינו הקדושים. מועדי ה' הם מקראי קודש ועלינו לעסוק בהם בקודש: חציו לה' וחציו לכם להנאת הגוף. גם חציו לכם צריך להיות בדברים מרוממים את הנפש ולא בהבלי העולם הזה.

ראוי בימים אלו לעלות לירושלים, לבית המקדש, ולעסוק בלימוד תורה בשלוה.

אבנים  עתיקות

דברים אלו פורסמו ב"דף קשר" שנשלח לתושבים ולרוכשי הדירות בישוב, בחשון  – תשנ"ה.

ומתפרסמים כאן מחדש. 

                                                            בציפייה לגשמי ברכה,  הרב דוד לוי  

ותן טל ומטר לברכה

המים הם השפע שהקב"ה משפיע בעולמנו.

שני אופנים בהם יורדים המים לעולם – טל ומטר.

אם נתבונן נמצא הבדלים רבים ביניהם – שתי הנהגות שונות של הקב"ה להיטיב עם בריותיו.

הטל יורד כל השנה, יורד בעדינות, הכל נהנים ממנו – גם עוברי דרכים.

הגשם לעומתו יורד בחוזקה, עיתים הוא עלול לשבר. צריך אותו בזמן המתאים, במקום המתאים ובעוצמה המתאימים.

מהגשם לא כולם נהנים, יש מי שאינו רוצה בו בזמן שהוא יורד.

הגשם הוא ברכה גדולה. בלעדיו לא יגדלו ולא יצמחו דברים רבים.

אין לטל את הכוח שיש לגשם להצמיח, לגדל ולפתח את החיים, להרוות את העולם, את החי והצומח שבו. אולם ברכה זו עלולה להפוך לקללה אם לא תרד ותיקלט באופן הנכון. זוהי חשיבות תפילת הגשם "לברכה ולא לקללה" – שלא ירד, חלילה, גשם שהוא לקללה.

גם על הטל אנו מתפללים שירד לברכה. בחג הסוכות אנו מכוונים, בנענועי הלולב, לעצור טללים רעים שכן בכוחם של אלו להרקיב את התבואה. אך כשם שכוחו של הטל מוגבל כך גם כוחו לקלקל מצומצם – הוא עלול להרקיב אך אינו שובר.

כמו בטל ומטר, כך גם במהלכי החיים ובמהלכי הגאולה, יש שני סוגי פעולות:

זרימה קבועה ואיטית שיכולה להיות רעה או טובה כמו הטל.

זרימה פתאומית וחזקה שיכלה להיות לחיים או למוות כמו גשם.

העולם זקוק לשתי הנהגות אלו, לעיתים חשוב לשמור ולטפח בעדינות את הקיים ולפעמים רק התעוררות גדולה חזקה ופעילה יכולה לעורר צמיחה גדולה. הבדל נוסף בין שתי הנהגות אלו זהו הצורך בכלי כדי לקבל אותם. מהטל כולם נהנים בין אם התכוונת והתכוננת ובין אם לא. מהגשם, לעומתו, יכול ליהנות רק מי שהכין, מבעוד מועד כלי

קיבול מתאים. ללא כלי קיבול המים זורמים אל הים.

בימים אלו של בין טל למטר, אנו מתפללים שהגשם ירד לברכה ולא לקללה, לחיים ולא למות, לרצון ולא לרזון. ימים בהם קראנו, בסיומה של תורה בברכתו של משה ליוסף "מבורכת השם ארצו ממגד שמים, מטל" ונקרא בקרוב "ויתן לך האלוקים מטל שמים ומשמני הארץ". נבקש גם אנו על עצמנו, על חיינו, שיהיו בנחת, כטל לברכה שהקשיים יקטנו והייסורים יבטלו. שנהנה מטללי ברכה ונתכונן לגשמי רצון.

נתברך בברכת השם היורדת כטל מהחרמון על הררי ציון

חג הסוכות שונה משאר הרגלים. הוא נקרא ה"חג" בסתם ובו אנו מתפללים ואומרים "זמן שמחתנו". (ולא זמן חרותנו, או זמן מתן תורתנו"). לא בכדי נקרא חג הסוכות בשמות אלו. בחג זה שותפה עמנו בשמחה כל הבריאה. הים לא נבקע, המצרים לא טבעו בים, הציפורים לא שתקו מלצייץ וכד'. ולא עוד אלא שכולם באים לחגוג עמנו.

אומות העולם באים לירושלים, ומביאים קורבנות הם מתברכים מבית המקדש כפי שאנו קוראים בהפטרת החג. הפרים עולים על המזבח פי עשרה מאשר בחג רגיל. הצומח, אשר בד"כ מועט חלקו בחגנו, מוצא כאן את מקומו גם בארבעת המינים, גם בסכך שעל הסוכה וגם במצוות ערבה שבמקדש. המים, מהדומם, קרבים על המזבח מה שאין כן בשאר השנה שאנו מקריבים רק חי וצומח (היין אומנם דומם אולם שלא כמים, מקורו בצומח). וכך כל הבריאה משתתפת בחגיגתנו.

מהו שלום ?  שלום בא מהמילה שלמות.

השלמות היא כאשר כל הפרטים משתלבים וחיים ביחד מבלי לטשטש את יחודו של כל פרט. הפרדה אינה שלום. השתלטות אחד על השני אינה שלום, אולי אין כאן מריבה כיון שהאחד נכנע מפני השני, אולם בודאי שאין כאן גם שלימות. הרמוניה. כמו תזמורת זו המנגינה של הטבע של ההויה. הפרדה לעולם לא יכולה להיות שלום. מתדיינים בתרבות ובדרך ארץ, תוך כבוד הדדי, ומגיעים לשילוב שבו כל אחד מרגיש את ההרמוניה. כמובן שיש מצבים שקולו של אחד נשמע יותר בתחום מסוים ואילו קולו של אחר בתחום אחר. דוגמא לכך בגוף האדם: האדם השלם כולל שתי ידים ושתי רגלים ושלמות היא רק בקיומם של אלו. אם הרגל תהיה יד לא יהיה האדם שלם. אם היד 'תקנא' ברגל או חלילה, תרצה להתחלף איתה, אין זה שלום. הרגל היא רגל והיד היא יד.

השלום מתחיל מחיי הפרט, מסובלנות לקבל את השני, ולהשאיר לו מרחב מחיה לצרכיו כך במשפחה, באומה, בעולם, בבריאה.

גם בחג הסוכות, כאשר אנו אוחזים בארבעת המינים עלינו להחזיקם כדרך גדילתם ואם לא כן אין אנו יוצאים ידי חובת מצוות נטילת לולב. לא ניתן למינים אלו להשתתף בשמחה כאשר ראשיהם למטה. זוהי כפיה, הכנעה שלהם. גם המים על המזבח ננסכים וזורמים באופן טבעי מלמעלה למטה. אחרת אין שלום. מה שמנוגד לטבע הנברא איננו שלום גם אם הנברא ההוא רק צומם או דומם וק"ו אם הנברא הוא אדם החושב ומרגיש שצריך שימצא יצמח ויגדל באופן גדילתו.

ההויה כולה מחוברת לבית המקדש.

מקום המקדש מכוון כנגד גן עדן שלמעלה שם גם גדלים הצמחים.

ישראל נשלחו לעולם להראות אורו של הקב"ה גם לאומות העולם. גם אומות העולם מתברכות, טבעי וטוב להם לינוק את כוחם מהקשר שלהם לעם ישראל ולבית המקדש.

נתפלל בנה ביתך כבתחילה והרם קרן ישראל עמך

חג שמח לכל בית ישראל

דוד לוי

                                  שמחה לארצך

תכלית הרצון בבריאת בעולם הוא גילוי כבוד מלכותו ושיהיו באי עולם מקבלים עול מלכותו באהבה וברצון.
אין מלך בלא עם. ולכן אומרת הגמרא במסכת ראש השנה: "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". כדי שיהיה זה גלוי כבוד מלכותו, צריך שיקבלו עול מלכותו באהבה וברצון. קבלת מלכות שלא באהבה וברצון- זו מלכות, אולם אין זה כבוד.

כיצד מופיעה מלכות זו, מפורט בכל תפילות החג, בתוספת מיוחדת בברכת "אתה קדוש" שבתפילת העמידה:

 תן:

כבוד לעמך
תהילה ליראיך
תקוה לדורשיך
פתחון פה למייחלים לך

לאחר ארבעה עיטורים אלה של עם ישראל, מופיע סדר ההופעה האלוקית:

1. שמחה לארצך
2. ששון לעירך
3. צמיחת קרן לדוד עבדך
4. עריכת נר לבן ישי משיחך

כדי שתתחזק הקדושה כראוי צריך שיהיו ישראל בארץ ישראל, ושם ימלוך מלך מבית דוד, ובו נקשרים כל ישראל בקדושה. אם חסר אחד התנאים, אין הקדושה מתחזקת כראוי. לכן לאחר תארי הכבוד לעם ישראל מופיעה ארץ ישראל- "שמחה לארצך" , וכך, בסדר זה, אנו מתפללים.
יהי רצון ששנה זו, המתחדשת עלינו לטובה , תהיה שנת שמחה לארץ ישראל, ונעלה מתוך שמחת ארץ ישראל כולה, עד לבוא בן-ישי משיח ה', ונראה באהבה וברצון את מלכות ה' על כל המעשים.

המלכת הקב"ה בראש השנה / תפילת חנה בראש השנה / הלל בראש השנה / תפילות לה' בראש השנה

סדר ראש השנה לטבעונים / על האש בראש השנה / ראש השנה במשפחה מתחזקת

המלכת הקב"ה בראש השנה

שלום כבוד הרב

אני לומדת במדרשה ולקראת ראש השנה התעסקנו הרבה בהמלכת הקב"ה בראש השנה (בעקבות המחלוקת בין רבי יוחנן בן נורי לרבי עקיבא). יש לי שאלה שלא הצלחתי לקבל עליה תשובה מספקת בשיעורים והיא מעסיקה אותי מאוד.

מדוע חז"ל מכנים את הקב"ה מלך?

כוחו של מלך נובע ותלוי בעם ובתמיכתו וברור שהקב"ה אינו תלוי בנו ונזקק לנו, אלא מלך בעולם גם בלעדינו ובכל זאת אנחנו ממליכים אותו בראש השנה, מדוע ישנו הכינוי הזה "מלך" הרי כוחו של מלך בסופו של דבר כפוף לעם עליו הוא מולך?

תשובה

שלום לך

מלך שולט בעם ולא שואב את כוחו מהעם.

ברגע ההמלכה הראשון יש הסכמת העם אבל אחר כך לאורך כל ימי מלכותו , ובד"כ גם בניו, אין הוא זקוק להסכמה.

הקב"ה קיבל את "הסכמת" העם במתן תורה ומאז הוא מלכנו.

היבט נוסף לגבי ראש השנה –

כל מלך הוא בפועל מלך כאשר מתגלה מלכותו וזה תפקידנו בעולם הזה – לגלות מלכותו יתברך. זה נעשה בכל יום על ידי קיום מצוות ובעיקר שמירת שבת ובראש השנה על ידי המלכתו עלינו בשופר ובתפילות.

שנה טובה כתיבה וחתימה טובה

תפילת חנה בראש השנה

מדוע נקראת תפילת חנה בראש השנה?

ומדוע נקראת פרשת הולדת יצחק?

תודה רבה.

תשובה

שלום לך

תפילת חנה – לפי דברי הגמרא במסכת ראש השנה חנה נפקדה בראש השנה.

בחלק מהסליחות הספרדיות מוזכר 'מי שענה לעלי ברמה – הוא יענה אותנו' והכוונה למי שענה לעלי בזמן תפילת חנה.

יש בכך כמה קשיים בעיקר שהוא ענה לעלי בשילה ולא ברמה אלא עבור חנה שהגיעה מ'רמתיים צופים', ואכן ראיתי שבסליחות אחרות אין משפט זה מופיע.

פרשת הולדת יצחק היא בסיס לפרשת העקידה – אותה ראוי להזכיר בכל עת שתמו זכויותינו.

בגמרא מתואר יצחק אבינו כמי שמתנדב לקחת על עצמו את חטאי עם ישראל כאשר הם חוטאים.

הסבר נוסף אולי הוא הקושי של אברהם להתנתק מבנו ישמעאל אולי הוא בא להזכיר לנו את ה'צער' של הקב"ה על בניו החוטאים ושנדע להתפלל גם עליהם.

גמר חתימה טובה

הלל בראש השנה

היי שבוע טוב ושנה טובה

יש לי שתי שאלות שאני מאוד אשמח אם תענה לי :

1.שמתי לב שבראש השנה לא אומרים הלל, הרי זה ראש חודש ובטח שבראש השנה שזה ראשי חודשים, אז למה לא אומרים הלל בראש השנה ?!

2.מה המקור של התשליך שתמיד עושים ?!

תשובה

שלום לך

1. חכמים קבעו שלא ראוי לומר 'הלל' בראש השנה בשעה שספרי חיים ומתים פתוחים.

זה הזמן לכובד ראש ולא לשירת הלל (אם הוא לא נאמר בשירה הרי זה חסרון משמעותי)

גם אכילה ושתיה ולבישת בגדים נאים בראש השנה צריכה להיות באיפוק מאימת הדין.

כל עניני ראש חודש נדחים בראש השנה. אפילו הקרבן מוזכר בתפילת מוסף רק ברמז.

הקב"ה קרא לראש השנה 'כסה ליום חגנו' ומכאן למדו שעניני ראש חודש למרות שהם קיימים הם 'מכוסים'.

2. מנהג התשליך מוזכר בשו"ע בדברי הרמ"א. הוא מבוסס על הפסוק מספר מיכה "ותשליך במצולות ים כל חטאותם". נוהגים לומר גם שני פסוקים קודמים שהם כנגד יג מדות שאותם לא אומרים בתפילות ראש השנה. יש הנוהגים לנער את הבגדים כדי להדגיש שהחטאים הם חיצוניים לאדם ולא חלק ממנו. העיקר כוונת הלב והתפילות הנאמרות בהזדמנות זו.

שנה טובה ומרוממת

תפילות לה' בראש השנה

במהלך החג התפללתי לה'- ברכות פרטיות לעניינים אישיים. רק היום נודע לי שביום טוב יש להתפלל לעניינים רוחניים כלליים בלבד, ולא להתפלל לענייניים אישיים.

האם זה מעשה אסור שהתפילה עלולה לפגוע, חלילה, במקום להועיל?

התפילה היא לגבי פוריות שאנו מייחלים לה, והריון יקר שבע"ה יהיה בסדר.

באותו עניין, האם במהלך יום כיפור גם עליי להימנע מתפילות אישיות? ומה לגבי לאחר תקיעת השופר, הרי אומרים שנפתחים שערי שמים, וזה זמן לבקש מהקדוש ברוך הוא את משאלות ליבנו, האמנם?

נא תשובתכם המלומדת! בברכת חתימה טובה!

תשובה

שלום וברכה,

יהי רצון שה' ימלא משאלותיך לטובה וכמו שאמותנו העקרות נפקדו בראש השנה כך גם אתם תפקדו בזרע של קיימא לעבודתו יתברך.

עיקר עבודת ראש השנה (ולא יום כיפור) הוא להמליך את ה' בעולם. בודאי שאין איסור לבקש גם בקשות פרטיות ולהתפלל על ענינים אישיים אבל זה לא המיוחד באותו יום, אפילו שולי יחסית.

אנו מבקשים בן לעבודת השם, שיהיה המשך, שיהיה בעולם עוד יהודי שיקדש שם שמיים, שנחנך אותו לתורה ולמצוות. הרצון לילד יהודי איו רצון פרטי ולכן טוב מאד שהתפללת בראש השנה ואם את רוצה תקבלו על עצמכם, בלנ"ד, לתת לו חינוך לתורה ומצוות יותר ממה שחשבתם לתת (כמובן שגם אתם תצטרכו להתעלות בהתאם) כמו שחנה ביקשה בן להקדישו לשם.

עיקר תפילת יום כיפור על חטאי כל עם ישראל וכל אחד ואחד מישראל. ולכן גם ביום כיפור את יכולה להתפלל לבן והקב"ה ישמע את תפילתך ביחד עם תשובתך וימלא משאלות לבך (אם שערי שמים שנבקעו בתקיעת השופר לא מלאו בקשתך כבר לפני יום כיפור).

כמו כן את יכולה לבקש בהוצאת ספר תורה ב'בריך שמיה' שאז נפתחים שערי שמיים. וכן אם בבית הכנסת שלכם אומרים בעת הוצאת ספר תורה  יג מידות או "לעולם ה' דברך ניצב בשמים".

בהוספה לדברי –

בסוף תפילת ערבית של ראש השנה פותחים את ארון הקודש ומוסיפים מזמור שענינו כבוד שמים "שאו שערים ראשיכם…" . כדי להיות זכאי לקרוא לשערים להפתח אדם צריך להיות נקי ובר לבב, גם כאן אנו רואים שמטרת האדם בעולם היא לקרוא בשם השם ולהמליך אותו בעולם, ולצורך כך  עלינו לתקן את עצמו להיות נקיי כפיים. הבאת ילדים לעולם זה חלק מהתיקון הבסיסי  כדי שתוכלו יותר לקרוא בשם השם.

גמר חתימה טובה, תזכו לבן זכר בקרוב

סדר ראש השנה לטבעונים

שלום כבוד הרב,

אני טבעונית , מאמינה ושומרת מסורת.

חשוב לי שבחגים אברך את הברכות ע״פ הסדר אך ללא מאכלים מן החי.

רציתי לשאול למה מברכים על ראש של דג?

ולמה מברכים על דבש??

ועל מה אפשר לברך במקום שני אלו בסדר הברכות?

תודה רבה!

תשובה

שלום לך

אין שום חובה לברך או לאכול מאכלים אלו בראש השנה.

יש מנהג קדום להביא אותם לשולחן ולראות אותם ולומר 'יהי רצון' ומי שאין לו או אינו רוצה להביא /לאכול מסיבה כלשהי יכול לומר את ה'יהי רצון' בלי להביא

במשפחתינו נוהגים לומר 'יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב' בלי להביא לא ראש של כבש ולא ראש של דג.

יש גם יהודים רבים הנמנעים מלאכול דג בראש השנה כיון שזה מזכיר להם את המילה דאגה.

לגבי דבש –

אין מנהג לאכול דבש אלא יש הטובלים את הלחם של ברכת המוציא ואת התפוח בדבש.

הנוהגים על פי תורת הסוד אינם עושים זאת אלא טובלים בסוכר. (הדבש הוא ממידת הדין)

הערה נוספת – הדבש (הרגיל) אינו יוצא מגוף הדבורה, בשונה מהחלב שיוצא מגוף הפרה. אם הדבש היה יוצא מגופה הוא היה אסור באכילה, כי כל היוצא מן הטמא – טמא. (לכן חלב גמלים אסור).

סיכום

ניתן להביאם לשולחן כדי לראותם בלי לאוכלם, וניתן גם שלא להביא סימנים אלו לשולחן

שנה טובה , כתיבה וחתימה טובה

על האש בראש השנה

שלום לך, כבוד הרב !

רציתי לשאול,ביום שני של ראש השנה,מותר להדליק מנגל מאש של נר שהודלק לפני החג ? (בהעברה מאש לאש…)

תודה ושבת שלום !!

תשובה

שלום לך

מותר. צריך להיזהר שלא לכבות לא את הגפרור ולא שום אש, כל ההיתר באופן זה הוא להדליק.

שנה טובה

ראש השנה במשפחה מתחזקת

שלום

אנחנו מתחזקים לאט לאט.אני באה ממשפחה חילונית ושני אחים שחזרו בתשובה.

ויש לי כמה שאלות.

1.אנחנו מארחים בחג חלק מהמשפחה(או שיבואו אלינו או שיעשו חג לבד)

רובם ביקשו שנעשה "על האש" למחרת החג כלומר ביום חמישי, בהעברת אש מנר לנר.

אין לי כלכך במי  להיוועץ אבל שני אחיי אמרו לי שלא נהוג, אבל זה לא שאסור.

ניסיתי לדבר על ליבם של שאר המשפחה שבאים, והם נפגעו מאד מהדבר ואף מעדיפים לעשות חג לבד מאשר לבוא.

אני עומדת בדילמה לא נעימה.

2. לא הבנתי את כל העניין של הדלקת הנרות.אני מדליקה ביום רביעי ואז בשישי ?

ביום שישי להדליק מנר ראשון לנר שני(כלומר מנר שבועי לנרות השבת)

3.האם מותר לבשל ביום שישי לצורך שבת (במידה ויהיה צורך)

האם יש ספרים של הלכות בשפה פשוטה וברורה ולא שפה קשה?

תודה וחתימה טובה

תשובה

שלום לך,

תזכו למצוות – תמשיכו להתקדם ולהשרות ברכה סביבכם.

1. אין לך דילמא. זה לא נהוג אבל זה מותר, ובמקרה שלכם אפילו מצווה.

כך תפגשו בחג ביחד, אולי חלק מבני המשפחה ישמע שופר.

אם יש כאלו שלא שמעו תקיעות שופר לפני כן אתם יכולים לתקוע בזמן שעושים 'על האש'.

החכמה בדרך התורה היא לאחד את המשפחה לעבודה בפני אבינו שבשמים וכך כתוב בשולחן ערוך בפירוש שבני ישראל צריכים להיות שמחים בראש השנה ואסור להתעצב לכעוס וכד'. לכן את מזכה את המשפחה בחגיגה משפחתית משותפת ולפי המצב שאת מתארת זה מאד רצוי וחכם.

כמובן שתדאגי מראש לאש דלוקה ואפילו 2-3 נרות ליתר בטחון שלא תכבה ולא יתאכזבו.

2. הדלקת נרות –

א. מדליקה ברביעי (או בהעברה מאש לאש כאשר אתם חוזרים מבית הכנסת)

ב. מדליקה ביום חמישי בהעברת אש (עדיף כאשר חוזרים מבית הכנסת)

ג. מדליקה ביום שישי לפני זמן כניסת שבת בהעברה מאש. (בשנה זו ששבת צמודה לחג).

בשתי הפעמים הראשונות את מברכת על נר של ראש השנה/יום הזכרון לפי הכתוב במחזור.

ביום שישי את מברכת על נר של שבת.

3. מותר לבשל ביום שישי לצורך שבת בתנאי שביום רביעי בבוקר עשיתם 'ערוב תבשלין) בעזרת חלה שקניתם לכבוד שבת ובעזרת תבשיל (אפשר ביצים קשות) שבישלתם ביום רביעי בבוקר לכבוד שבת.

הספר המומלץ על ידי הוא מקור חיים השלם של הרב חיים דוד הלוי זצ"ל. – 5 כרכים.

כיון שהם קשים להשגה – תנסי את פניני ההלכה של ידידי הרב אליעזר מלמד שליט"א.

שנה טובה כתיבה וחתימה טובה דוד לוי