בלימוד תורה אנו אומרים שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. הדבר נכון גם למבוגרים ובעיקר לילדים. הרמב"ם[1] מסביר[2] שנער קטן, בגילו הצעיר בחולשת שכלו, אינו מבין את מעלת הטוב ומתיקות הלימוד ולכן בהכרח יצטרך המלמד לזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו, ויאמר לו: 'קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך מעט דבש'. הילד קורא ומשתדל כדי שיִתנו לו אותו המאכל. ואכילתו חשובה בעיניו יותר מן הקריאה. ולפיכך הוא עמל כדי שתגיע לו התכלית האהובה אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכת דבש.
על פי דברי הרמב"ם אלה, אין מסתפקים בתענוג שבלימוד, אלא נוהגים לתת לילדים מיני מתיקה בסיום לימוד או בסיום תפילתם.[3] וראוי לתת זאת בסוף הלימוד או התפילה.
גם בנתינת הממתקים יש להקפיד שלא לפגום בחינוך אותם ילדים לתפילה ולקדושת בית הכנסת. לכן יש להקפיד[4] לחנך חינוך נכון:
א. אי אכילה בבית הכנסת.
ב. אי ריצה בבית הכנסת.
ג. כניסה לבית הכנסת רק לצורך לימוד או תפילה.
אסור לתת סוכריה או ממתק לילד כאשר נכנס לבית הכנסת שלא לצורך תפילה. וזאת מכמה סיבות:
א. ילד שנכנס לבית הכנסת רק כדי לקבל סוכריה, בבגרותו עלול לבוא לבית הכנסת כדי לפגוש ולשוחח עם חברים, לסגור עסקים וכד'. – הרגל זה יהיה קשה מאד לעקור ממנו.
ב. יש בזה טרדת המתפללים האחרים, כפי שכותב המשנה ברורה[5] ש"אסור להושיב תינוק[6] לפניו בשעת התפילה". התנועה הבלתי פוסקת והרעש מסיחים את המתפללים מכוונתם.
כדי לחנך את הילד לשבת בבית הכנסת באימה וביראה ולכבד את קדושתו. יש להושיב כל ילד משך זמן, כל אחד לפי כוחו ודעתו (ולא ללחוץ עליו כדי שלא יהיה לו לעול). כך מביא המשנה ברורה[7] בשם השל"ה: "כשיגיע הילד לחינוך יביאנו איתו לבית הכנסת וילמדהו אורחות חיים לישב באימה וביראה ולא יניחנו לזוז ממקומו, ויזרזהו לענות אמן וקדיש וקדושה וכד'". בהמשך הוא מפנה לספר 'תנא דבי אליהו'[8], שם מתואר העונש לאב שמניח את בנו לדבר דברי הבל ותיפלות בבית הכנסת במקום לענות אמן וכד'.
סיכום
- מתן ממתק כשכר לילד הוא רק עבור לימוד תורה או תפילה, ועל כך נאמר מתוך שלא לשמה יבוא לשמה.
- יש להקפיד על כבוד בית הכנסת ע"פ ההלכה, כבר מגיל קטן.
- נתינת ממתקים לילד על עצם הכניסה לבית הכנסת מביאה אותו להרגל שלילי, שיקשה עליו להשתחרר ממנו בבגרותו.
- ילד הבא לבית הכנסת צריך לשבת בכבוד וביראה.
[1] הקדמה לפרק חלק.
[2] ואלו דברי הרמב"ם שם: "ואתה המעיין בספר זה, הָבֵן זה המשל שאני מְמַשֵל לך, ואז תכין לבך ותשמע דְבָרַי בכל זה:
המשל: שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה, וזהו הטוב הגדול לו לעניין מה שישיג מן השלמוּת. אלא שהוא, למיעוט שָנָיו וחולשת שכלו – אינו מבין מעלת אותו הטוב, ולא מה שיַגיעהו בשבילו מן השלמוּת. ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנוּת שָנָיו. ויאמר לו: קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך מעט דבש. ובזה הוא קורא ומשתדל, לא לעצם הקריאה לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיִתנו לו אותו המאכל. ואכילת אותם המגדים אצלו יְקָרָה בעיניו מן הקריאה, וטובה הרבה בלא ספק. ולפיכך חושב הלימוד עָמָל וִיגיעה, והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עָמָל התכלית האהובה אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכת דבש.
וכשיגדיל ויחזיק שכלו, ויֵקַל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו – יְזָרזו אותו וִיעוררו תאוותו באותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: קרא ואקח לך מנעלים יפים או בגדים חמודים כאלה. ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה, והוא אצלו תכלית קריאתו.
וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו לְמה שהוא גדול מזה. ואז יאמר לו רבו: למד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או שני דינרין. ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון. ואותו הממון אצלו נכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלימוד אצלו היא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו.
וכשתהיה דעתו שלמה, וְנִקְלֶה בעיניו זה השִעור, וידע שזה דבר נָקֵל – יתאווה למה שהוא נכבד מזה. ויאמר לו רבו: למד כדי שתהיה רב ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך ויעשו מִצְוֹתֶיךָ, ויגדל שמך בחייך ואחר מותך כגון פלוני ופלוני. והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו, ותהיה התכלית אצלו הכבוד שיכבדו אותו בני אדם וִינַשְאוּהוּ וִישַבְחוּ אותו.
תכלית הלימוד: וכל זה מגונה. ואמנם יצטרך למיעוט שכל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החכמה, ויאמר: "לאיזה דבר נלמד? אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד." וזה הוללות על האמת. ועל לימוד כזה אומרים חכמים 'שלא לשמה' כלומר שיעשה הַמִצְוֹת וְיִלמַד וישתדל בתורה, לא לאותו הדבר בעצמו אלא בשביל דבר אחר. והזהירו החכמים על זה ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם."
[3] כך הנהגתי בלימוד 'אבות ובנים' שבסוף הלימוד כל ילד מקבל שקית עם ממתק לאכילה מידית (שקית כדי שיוכל לכבד את אביו איתו הוא למד) וכן כרטיס לפרס יותר רחוק.
[4] דברים אלו אני נוהג להדגיש לכל ילדי הישוב, בגיל גן חובה, בערב חג השבועות, כאשר אני נפגש איתם בבית הכנסת.
[5] שו"ע או"ח סימן צו – העוסק במניעת הטרדות בתפילה, משנה ברורה ס"ק ו.
[6] תינוק – ילד קטן מגיל מצוות אך בגיל בית הספר.
[7] סימן צח ס"ק ג.
[8] חלק א פרק יג.