נטה גטניו ז"ל – ליום הקדיש הכללי

נטה גטניו ז"ל – לרגל יום הקדיש הכללי

נטע (פורטונטה) או נטה, כמו שהיא נקראה בפי בני משפחתה, נולדה לפני כמאה שנה בקורפו למשפחה יהודית איטלקית. עברה את מוראות השואה באושוויץ (מחנה בירקנאו). בקומה זקופה קבלה את פני החיילים המשחררים.

באוניית המעפילים 'חביבה רייך' עלתה, לבדה מכל משפחתה לארץ ישראל, ישר למחנה המעצר בעתלית. את ישראל גטניו, האיש איתו חלקה כשישים שנות נישואין, הכירה באונית המעפילים בדרכם לארץ ישראל. הם הגיעו לחופי חיפה ביום שבת ט סיון תש"ו, עם מאות מיהודי יוון, לאחר שבוע של הפלגה צפופה באונית המעפילים.

מיום יציאתה מהמחנות ידעה נטה שהיעד שלה הוא ירושלים. ירושלים במובן הרעיוני שהפך לתל אביב במובן המעשי. העיר העברית הראשונה בארץ המתחדשת, העיר שבה היא וישראל קבעו את ביתם ואותה אהבו. ביתה מעל ככר מלכי ישראל ביטא את תחושת הניצחון והאור על מי שרצו להשמידנו והקב"ה הצילנו מידם. העיר בה זכה ישראל, וכעת גם היא, להגיע למנוחת עולמים (בעולמנו זה).

נטה תמיד היתה מן המובילים, המנהיגים והמתווים דרך. מאלה שליבם תמיד פתוח וחם לכל מי שזקוק. ועל אף הרוע שפגשה בחייה, המשיכה להביט על העולם בעין טובה.

כבר בצעירותה לימדה בקורפו עברית ומושגים ביהדות. היא המשיכה בכך במחנות העקורים בזמן ההמתנה לעליה לארץ ישראל, אך סירבה לעכב את עלייתה לארץ כדי להמשיך בהוראת העברית שם.

נטה היתה חלק מארגון 'יד ושם' ופעלה רבות להנצחת קהילת יהודי קורפו.

כחלק מכך כתבה את ספרה האוטוביוגרפי מקורפו לבירקנאו ולירושלים.

עם התפתחות הישוב אבני חפץ, ראתה נטה המשך למורשת התורנית של משפחתה בקורפו ותמכה בהקמת המכינה הקדם צבאית – 'ארץ חפץ' והוסיפה לתרום לעמותת 'מכינה לחיים' להפצת התורה בישוב. כאשר הוקם בית הכנסת 'משכן שלמה' ע"ש דודה הרב שלמה הלוי זצ"ל, וצאצאיו חסרי הילדים, שמחה וראתה בכך המשך לשושלת משפחתה שנגדעה (מחוסר ילדים אחרי התעללות הנאצים בה).

על מצבת אשת דודה זה, הקבורה בנחלת יצחק, נכתב משפט על פי פסוק מישעיהו הנביא –

"הָעָם הַהֹלְכִים בַחֹשֶךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל, יֹֽשְבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶֽם". פסוק זה מתאים גם לחייה של נטה – לא רק לראות את תחילת האור בהקמת המדינה אלא לחיות בה חיים עשירים במשך עשרות שנים.

לפני כשבעים וחמש שנה ניסו הנאצים הארורים לסיים את חייה של נטה, אבל בזכות בורא עולם היא שרדה וחיה שנים רבות ומלאות.

נטע הלכה לעולם שכולו טוב בערב חג החנוכה, סמלי הדבר. חג זה, הניסים והאור שבו ליוו את נטה לכל אורך חייה. ואכן חג זה היה החג האהוב עליה.

בצאתה ממחנה ההשמדה, הגיעה לחורבות ביתה ומצאה בהריסות את החנוכיה של המשפחה שבורה. היא מסרה אותה לתיקון ומאז בכל שנה הדליקה בה את  נרות החנוכה.

נר קטן הדוחה חושך גדול, גם בצד האישי וגם בצד הלאומי.

יהיה הדברים לזכרה ולעילוי נשמתה

בתמונה: נטה והחנוכיה שניצלה

שאלות מרחבי הארץ – רבי עקיבא

תלמידי רבי עקיבא

אני רוצה לשאול שאלה בנושא תלמידיו של רבי עקיבא והשאלה היא כזו:למה אנו מתאבלים בימים של ספירת העומר על 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא כל כך הרבה זמן, אבל על 6 מיליון יהודים שנרצחו בשואה אנו מתאבלים רק יום אחד?

תשובה

1. ימי זכרון בעם ישראל נקבעו אך ורק לצורך. לדוגמא, מצוות זכירת עמלק מטרתה לקיים מצוות מחיית עמלק.

2. את ששת מיליוני היהודים אנו מזכירים כדי להבין שהם היו חלק מהקמת המדינה,  ולכן את יום הזיכרון לשואה ולגבורה אנו מציינים שבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל.

אמנם הרבנות הראשית תיקנה יום זיכרון אחר, אבל קבעה אותו בצום עשרה בטבת יום בו החל המצור על ירושלים, ולא הוסיפה יום זיכרון מיוחד. יום זה נקבע כיום יארצייט כלל לאמירת קדיש לאלה שתאריך מותם אינו ידוע.

3. מות תלמידי רבי עקיבא הוא חורבן לאומי, כמו רצח גדליה בן אחיקם בסוף בית ראשון. ברצח גדליה החל שלב חמור יותר בחורבן הבית – פיזור שארית הפליטה מעם ישראל. כך גם תלמידי ר"ע היה שלב בחורבן עולם התורה, מתוך שלא נהגו כבוד זה בזה. עיקר תפקידנו בימים אלו להוסיף רצינות וכבוד הדדי, כדי לתקן זאת.

4. אני מצרף כאן תשובה דומה שעניתי על גל עד:

היכן קבורים תלמידי ר´ עקיבא? בכל זאת 24,000 ראוי שיהיה להם איזשהו אזכור גל עד או קבר לזיכרון ?

תשובה

מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל, נהג לומר שהם מתו במלחמה נגד הרומאים בהיותם חיילי בר כוכבא.[ניתן לעיין בשיחותיו – מועדים ח"ב]

אנו יודעים על הרוגי ביתר שלא נתנו לקבורה זמן מה. הברכה הרביעית בברכת המזון, ברכת הטוב והמיטיב, נתקנה על ידי רבן גמליאל ביבנה באותה תקופה. ואין אזכור וגל עד גדול מכך שכל ישראל מזכירים זאת כמה פעמים ביום. [טור, שו"ע סימן קפט]

באופן כללי לימדו אותנו חז"ל שלא עושים ´נפשות´ [=גלעד, מצבה] לצדיקים … מנהג או מחשבה על בנין על קבר וכד´ אינם בהכרח תואמות לאותה תקופה ואולי גם לא לרוח היהדות. בכל מקרה ברור שהרומאים לא היו מאפשרים גלעד כזה.

רבי עקיבא

רציתי לשאול האם רבי עקיבא היה נשוי לאישה לפני רחל? אם כן, מה קרה לה? איפה נעלמה בעת נישואיו לרחל? והאם היו לו בנים ובנות הן מאישה אחרת (אם היתה לו) והן מרחל?

תשובה

לפי המסופר ב´שאילתות´ רבי עקיבא היה זה שהלך לעבוד בדרום וחזר לביתו ריקם לאחר כמה שנים משום שהמעביד נדר את רכושו {שבת קכז ומופיע גם ב´כה עשו חכמינו´}לפי זה הוא היה נשוי והתאלמן מאשתו הראשונה. היה להם לפחות בן אחד בשם רבי יהושע.

מאשתו השניה – רחל – היו לו בנים ונראה שהליכתו ללמוד היתה לאחר לידתם.

להלן פרטי הסיפור מתוך הגמרא ובסופו הסבר קצר –

"תנו רבנן: הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות.

ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. ערב יום הכפורים אמר לו: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו: אין לי מעות.

אמר לו: תן לי פירות. – אמר לו: אין לי.

– תן לי קרקע. – אין לי.

– תן לי בהמה. – אין לי.

תן לי כרים וכסתות. – אין לי.

הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש.

לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו, ועמו משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו.

אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו.

אמר לו: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני? – אמרתי: שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך, ולקחת בהן.

– ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני?

– אמרתי: שמא מושכרת ביד אחרים.

– בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני? – אמרתי: שמא מוחכרת ביד אחרים היא.

– ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני? – אמרתי שמא אינן מעושרות.

– ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני? – אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים.

– אמר ליה: העבודה, כך היה! הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי. ואתה, כשם שדנתני לזכות – המקום ידין אותך לזכות.

הסבר מה זה נדר:

נדר הוא שאדם מקדיש את נכסיו ומתחייב לתת אותם למטרה מסוימת (צדקה, בית המקדש וכד'). מאותו רגע חפציו אינם שלו ואין לו רשות להשתמש בהם כלל.  עד שיפדה אותם (=יקנה אותם מחדש), או עד שיתירו לו את הנדר (במקרים בהם ניתן להתיר את הנדר או שמותר לפדות).

לאחת הדעות האדם שירד מהגליל לעבוד במשך 3 שנים הוא רבי עקיבא.

רבי עקיבא ורחל

זוהי אינה שאלה הלכתית אך היא מציקה לי זמן רב. רציתי לדעת איך רבי עקיבא יכל להיעדר מביתו כ"כ הרבה שנים. האם אין הלכה האומרת שתלמיד חכם חייב לבוא לביתו לפחות פעם בשנה?

תשובה

שלום וברכה,

אין הלכה כזו אלא הכל תלוי בהסכמת אשתו.

לפי הידוע לנו, לאחר שנולדו להם ילדים, הלך רבי עקיבא ללמוד תורה וחכמים מספרים שהוא חזר אחרי 12 שנה ושמע שהשכנות משוחחות עם אשתו והיא אומרת שמצידה יישאר עוד 12 שנה ואז רבי עקיבא חוזר וממשיך ללמוד.

אנו לומדים מזה – שצריך לוודא שהסכמת האשה היא בלב שלם.

וכן שלא דומים 12 שנה ועוד 12 ל 24 כמו ששעתיים רצופות של לימוד אינם פוריים כמו שעה ועוד שעה עם הפסקה בינהם.

אשרי מי שזכתה לכך שכל תורת ישראל תבנה בזכותה. {הרב צבי-יהודה נהג להדגיש את דברי חז"ל שרוב התורה שבעל פה שבידינו היא מחמשת תלמידי רבי עקיבא}.

ספירת העומר-איסורים

1.האם מותר לי ללבוש בספירת העומר חולצות תלבושת מאחותי-מה שהיא לא רוצה? לי הן חדשות… .

ומה עם חולצות תלבושת שלי-שלפני המון זמן השנה לבשתי אותן,ואז היה חורף ולא כל כך התייחסו לזה,גם כשהיו ימים קיציים.

ומה עם חולצה שקניתי מלפני המון זמן ואל לבשתי עד עכשיו? או בגד שלבשתי פעם אחת או פעמיים? גרביונים-שקנו ולא גרבו-מותר בספירת העומר?

2. מתי יש לברך על בגד חדש שהחיינו? ועל כלים?

ולמדוד אותן רק?

3.האם אסור לקנות נעלי קיץ?

4.עד מתי כל זה אסור?

5. מדוע נוהגים מנהגים כאלה-אני יודעת. אבל הבעיה היא-שחלק מהבנות באולפנא שלי שומעות מוזיקה בקול וחלק לא. ואז נוצרת פה שנאת חינם של צעקות אחת על השנייה-"לא תגידי לי מה לעשות!","את גורמת לי לשמוע מוזיקה  ואסור!,לפחות תכבדי". -אז-מה זה שווה?!

גם בבית,כששומעים מוזיקה -אחי שומעים ואני לא. איך לנהוג?

6. שעון מעורר/צלצול לפאפון-האם אסור שיהיה שיר?

7. התחלה של תוכנית/מנגינה בה-איך לנהוג?

8. אם אני נקלעת למצב של שמיעת מוזיקה-האם לא להנות ממנה?

9. שירים עצובים,או שירים שמרגיעים את הנשמה-מותר?

תשובה

ראשית חג שמח. ימי ספירת העומר הם ביסודם ימים שמחים שבגלל שנאת חינם וצרות אחרות הפכו לימים בהם נמנעים משמחה. בכל מקרה החשוב ביותר בימים אלו זה להרבות אהבה ואהבת חינם ולהתרחק מחלוקת כלשהו.

בכלל יראת שמים נמדדת גם כאשר אדם מעביר על מידותיו, סבלן ומאיר פנים לבריות שמסביבו.

לשאלותיך:

1. מותר ללבוש את כל מה שכתבת.

2. על בגד חדש מברכים 'שהחיינו' כאשר הוא חדש עבורי ושמחים בקניות וכך גם על כלים חדשים. [לא מברכים על דברים פשוטים כמו גרביים וכד', ולפעמים גם ביחס לאדם ולכן נראה לי שבגד מאחותך אינו חשוב לברך עליו אלא אם ציפית לו] אותן הדין לגבי כלים כאשר לגבי כלים משפחתיים, כמו רהיטים, מברכים 'הטוב והמיטיב'.

לא מברכים על נעלים ובגדי עור שלעשייתם נאלצנו להרוג בעלי חיים.

לא מברכים במדידת הבגד.

בספירת העומר אם צריך מחדשים בגדים בשבתות, אלא אם הם צורך דחוף מאד ואז מחדשים גם ביום חול.

בגדים מהודרים מחדשים בחגים וכד'.

3. מותר לקנות נעלי קיץ ונהוג לחדש אותם בשבת.

4. יש מספר שיטות עד מתי זה אסור ותוכלי למצוא אותם במסורת משפחתך או בספרי הלכה.

5. נוהגים במנהגים אלו משום שבאותה תקופה מתו תלמידי רבי עקיבא, אמנם יתכן שמתו במלחמה אבל סיבת מותם היא שלא נהגו כבוד זה בזה [לא ח"ו שציערו אחד את השני אלא 'רק' לא נהגו כבוד]

הבעיה שבנות באולפנא ואחים בבית שומעים זו אינה הבעיה שלך. את לא צריכה להגיד לאף אחת מה לעשות ולא להתערב במנהגיה. זה לא משנה אם היא גורמת לך לשמוע מוסיקה – בתגובתך את לא מתקנת את החטא ש'לא נהגו כבוד זה בזה' ואולי להיפך. פשוט התעלמי באופן שלא ירגישו שאת מתעלמת מזה. העיקר בימים אלו הוא להוסיף כבוד זה לזה, ויכוחים כפי שאת מתארת אינם כבוד זה לזה.

6-7. מותר.

8. נכון.

9. גם שיר עצוב ראוי להימנע, ואם צריך להירגע או ביום הזכרון – מותר.

יום הזכרון לשואה ולגבורה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה נועד להדגיש את הגבורה בחיי היהודים תחת שלטון הצורר. גבורה שבאה לידי ביטוי הן במאבק והן בהמשך הקיום בכלל, והקיום היהודי בפרט.

יום זה נקבע בקשר מסוים למרד גטו ורשה. מתכנני המרד, מתוך התנועות החלוציות השונות, בחרו בכוונה להתחיל את המרד בליל הסדר. גם אלו מביניהם שהיו רחוקים מקיום מצוות, הבינו היטב את המשמעות של ליל הסדר – לילה מיוחד לגאולה, כדברי חכמים 'בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל'. לכן יד ה' היתה שיום הזכרון הזה נקבע שבוע לפני יום הזכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות.

העצמאות, הגאולה מבקיעה מתוך החושך כדברי הנביא "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם" (ישעיה ט ו).

בימינו, בחמישים השנים האחרונות, נקראים אנו להביא אור גדול למדינת ישראל – אור התורה והמצוה, לכן אני רוצה להעלות היום על נס את הגבורה מהסוג האחר – גבורת קיום המצוות.

לאחרונה הלך מאתנו, בשיבה טובה, בגיל 96, שמואל שטרנברג ז"ל, אביהם של אנשי עשיה וחינוך ידועים ודגולים בחברתנו. בימיו האחרונים, בדקות בהם היה צלול, ביקש שיניחו לו תפילין. משהציעו לו לטעום דבר מה לפני כן – עמד על דעתו, שלמרות מצבו, קודם כל עליו להניח תפילין ואח"כ יוכל לאכול.

מאין שאב כוחות להקפדה זו ?

את שמואל תפסה מלחמת העולם בפולין כשהיה בן חמש עשרה. הוא ברח מזרחה והגיע רק עם אביו לסיביר – ארץ בה שורר קור עז ומגיע ל 50 מעלות מתחת לאפס. בחורף שורר שם חושך ברוב שעות היממה. למרות זאת שמואל הקפיד בכל יום, במשך ארבעת השנים ששהה שם, להניח תפילין בהיחבא. באותה חצי שעת אור הוא הצליח, מידי יום, להסתתר, להוציא את התפילין עליהם שמר בהיחבא, להניחם על אף הקור העז, לקפלם ולשוב לעבודה כאילו דבר לא קרה. מסירותו גדולה במיוחד כשלמרות כל הצרות, בידעו שכל משפחתו הושמדה, הוא ממשיך להקפיד לקיים דבר ה' – זו הלכה.

מסירות נפש זו על קיום מצוות מסבירה את הקשר העמוק שלו למצוות תפילין בערוב ימיו, ואת הזכות שצאצאיו, שלא יימנו מרוב, חיים כולם בארץ ישראל חיי תורה ומצוות.

ניקח אנו מעוצמתו, ומעוצמת יהודים רבים שכמותו, לקדש שם שמים בקיום תורה ומצוות בכל מחיר ובכל מצב.

דוד      לוי

רב הישוב