בחול המועד פסח נפל שר גדול בישראל, ובפרט בעולם התורה והרבנות – הרב אליהו בקשי דורון זצ"ל.
הרב למד בישיבת הדרום ובישיבת חברון, התמנה לרב של בת ים, לאחר מכן שימש שמונה עשרה שנה כרבה של חיפה. בשנת תשנג התמנה לרב הראשי לישראל ועבר עם משפחתו לגור בירושלים בשכונת בית וגן.
אספר כאן כמה מפגשים מהכרות האישית שלי איתו ועל הקשר שלו לישוב.
המפגש הראשון
בפעם הראשונה שפגשתי את הרב, לפני קרוב לארבעים שנה, ישבתי לידו בחגיגת בר מצווה של קרוב משפחתו, תלמיד שלי. המתנו ובינתיים הטיתי אוזני לשמוע תורה.
באותה תקופה הסעיר את הציבור הספרדי פסק הלכה שפרסם ת"ח מגדולי הדור, שהרב היה מתלמידיו. לפיו מי שאינו נוהג לברך ברכה מסוימת (כגון על ההלל בר"ח), אסור לו לענות אמן על ברכתו של יהודי אחר שמברך. פתח הרב בקשי דורון ואמר לי, וכאן ניכרת תקיפותו ועצמאותו בהלכה, "אני לא מבין? יהודי מברך ברכה, מה הבעיה לומר אמן? הוא מברך את הברכה- הברכה היא בסדר מבחינתו. גם אם אנחנו לא נוהגים לברך אותה יש כאן מקום לענות אמן!" זה היה המפגש הראשון שלי איתו.
הכרות עם משפחתו
את משפחתו הכרתי לפני כן, אביו ז"ל היה גבאי באחד מבתי הכנסת ליד בית הוריי. לאחיו הגדול, יבדל"א, הרב מאיר בקשי, היה לי קשר בכך שלימדתי את ילדיו ! בהמשך זכינו לשכנות נעימה ומלמדת. הוא עסק הרבה בהפצת תורה, הקים את התחום התורני בטלוויזיה החינוכית, לימד במכללה בבית וגן (שם חלק מהתושבים זכו ללמוד אצלו). בעזרת השם שיזכה לבריאות ולאריכות ימים.
ביקור הרב בחנוכת המקווה באבני חפץ
מספר שנים לאחר שהגענו לאבני חפץ, התמנה הרב לרב הראשי לישראל. ביקשתי ממנו לבוא לחנוך את המקווה ביישוב. הרב נענה וחנך בשמחה את המקוה בישוב. הוא הגיע למרות ש'איניש דלא מעלי' ניסו לשכנע אותו שהמקווה פסול ושלא יבוא. הרב בתבונתו, כמי שמכיר את דרכי הקהל, הגיע כמובן לאירוע, שוחח עימי על מבנה המקווה וסמך ידו עליו.
שאלתיו לגבי קביעת מזוזה בכניסה למקווה. לעניות דעתי, לפי הלכות מזוזה – לא נכון לקבוע מזוזה שם. אכן כך הורה הרב ואמר באופן ברור שאין מניחים מזוזה בכניסה למקווה (וכך הורה במקוואות קודמים ששאלו אותו). לשאלתי על מקומות בהם קובעים מזוזה בכניסה למקוה, הוא ענה שיתכן ויש בהם חדרי המתנה גדולים ומפוארים, בהם יושבים לקרוא, ואולי גם ישנים והוסיף "אולי יש להם על מה לסמוך". אבל דעתו היתה ברורה שאין לקבוע מזוזה, ובכניסה למקווה שלנו אין מזוזה כפי ההלכה.
ניחום אבלים בישוב
כאשר הדס ז"ל בתנו נפטרה, הרב התנצל שרצה מאוד להגיע לכאן בימי ה'שבעה', אך המאבטחים שלו, כרב הראשי לישראל, לא איפשרו את הגעתו באותו הזמן.
התייעצות איתו ושיעוריו בבית וגן
לאורך השנים הרביתי לשאול אותו בענייני היישוב.
אחד הזמנים הנוחים לכך היה בשבתות בבוקר, לאחר מנין הנץ בשכונת בית וגן בירושלים. הרב קבע את ביתו על יד בית הכנסת 'נזר אהרון'. לאחר התפילה במנין 'הנץ החמה', נערך שם קידוש לפניו קראנו ולמדנו משניות. לאחר מכן לימד משנה ברורה כסדר ובסופו פרק בתנ"ך. שיעור מרומם בטוב טעם, עם שירי שבת.
בכל פעם כאשר הגעתי לשבת בירושלים,השתדלתי לשמוע את הרב, ולאחר מכן ליוויתי אותו בדרכו הביתה, כדי לשמוע דברי תורה והדרכות. זו היתה הזדמנות לשאול שאלות בהנהגות, בעיקר שקשורות ליישוב.
אחד הנושאים שהעליתי בפניו היה לגבי חובת תפילת הבעל ביום הכיפורים, כאשר בבית ילדים קטנים ואין מי שיטפל בהם, כיון שלאשתו קשה בהיותה בצום. הרב הסכים איתי ולא מהנימוקים שלי. לעניות דעתי חובת הבעל לאשתו, לאפשר לה לצום ביום כיפור, גם על חשבון התפילה שלו. יישאר האב בבית עם ילדיו, ולא ילך לבית הכנסת כדי שאשתו תוכל להשלים את הצום.
הקשה עליי הרב ואמר: מי אמר שעליו לבטל תפילתו בציבור כדי שתוכל לצום ? הרי אין אומרים לאדם 'חטא כדי שחברך יקיים מצווה' ?.
עניתי לו שלכאורה זה חלק מהמחויבות שלו כלפיה. הרב ענה בנעימות ונימק זאת באופן אחר: כל החובה לגדל את הילדים, היא על האב. הוא מחויב לדאוג לבניו. והיא מחויבת לו בכך. ברגע שהיא חלשה ביום כיפור ונבצר ממנה לטפל בילדים, חוזרת האחריות על האב. כך הסביר זאת הרב.
לי נשאר חום גדול מהרב בכלל ומהשיעור בפרט.
חשיבות לימודי אמונה
באחת הפעמים ביקשתי להשיג את ספריו 'בנין אב' – שאלות ותשובות שפרסם. (היה לי רק כרך אחד). הרב מיד נענה והציע "תבוא אליי ללשכה ותקבל".
כשבאתי אליו ללשכה הוא אמר לי "אתן לך את השו"תים, אבל אני רוצה לומר לך שהרבה יותר חשובים אלו ספרי המחשבה, האמונה. זה מה שמחלחל יותר לעם ישראל !
בעיניו עיקר החשיבות והדרך לעורר את העם, הוא בלימודי אמונה ובשיחות במחשבה. הוא נתן לי את שני ספריו על התורה, ואת ספרו על המועדים.
ליבו היה תמיד חם לכל אחד ואחד ובכלל זה לתושבי אבני חפץ, בכל מפגש הוא התעניין מה קורה בישוב.
אני מרגיש שאבד לנו מורה דרך שידע לעמוד איתן בדעותיו ההלכתיות וברבנותו, ולא נתן להשפיע על פסקיו.
יהי זכרו ברוך