נטה גטניו ז"ל – לרגל יום הקדיש הכללי

נטע (פורטונטה) או נטה, כמו שהיא נקראה בפי בני משפחתה, נולדה לפני כמאה שנה בקורפו למשפחה יהודית איטלקית. עברה את מוראות השואה באושוויץ (מחנה בירקנאו). בקומה זקופה קבלה את פני החיילים המשחררים.

באוניית המעפילים 'חביבה רייך' עלתה, לבדה מכל משפחתה לארץ ישראל, ישר למחנה המעצר בעתלית. את ישראל גטניו, האיש איתו חלקה כשישים שנות נישואין, הכירה באונית המעפילים בדרכם לארץ ישראל. הם הגיעו לחופי חיפה ביום שבת ט סיון תש"ו, עם מאות מיהודי יוון, לאחר שבוע של הפלגה צפופה באונית המעפילים.

מיום יציאתה מהמחנות ידעה נטה שהיעד שלה הוא ירושלים. ירושלים במובן הרעיוני שהפך לתל אביב במובן המעשי. העיר העברית הראשונה בארץ המתחדשת, העיר שבה היא וישראל קבעו את ביתם ואותה אהבו. ביתה מעל ככר מלכי ישראל ביטא את תחושת הניצחון והאור על מי שרצו להשמידנו והקב"ה הצילנו מידם. העיר בה זכה ישראל, וכעת גם היא, להגיע למנוחת עולמים (בעולמנו זה).

נטה תמיד היתה מן המובילים, המנהיגים והמתווים דרך. מאלה שליבם תמיד פתוח וחם לכל מי שזקוק. ועל אף הרוע שפגשה בחייה, המשיכה להביט על העולם בעין טובה.

כבר בצעירותה לימדה בקורפו עברית ומושגים ביהדות. היא המשיכה בכך במחנות העקורים בזמן ההמתנה לעליה לארץ ישראל, אך סירבה לעכב את עלייתה לארץ כדי להמשיך בהוראת העברית שם.

נטה היתה חלק מארגון 'יד ושם' ופעלה רבות להנצחת קהילת יהודי קורפו.

כחלק מכך כתבה את ספרה האוטוביוגרפי מקורפו לבירקנאו ולירושלים.

עם התפתחות הישוב אבני חפץ, ראתה נטה המשך למורשת התורנית של משפחתה בקורפו ותמכה בהקמת המכינה הקדם צבאית – 'ארץ חפץ' והוסיפה לתרום לעמותת 'מכינה לחיים' להפצת התורה בישוב. כאשר הוקם בית הכנסת 'משכן שלמה' ע"ש דודה הרב שלמה הלוי זצ"ל, וצאצאיו חסרי הילדים, שמחה וראתה בכך המשך לשושלת משפחתה שנגדעה (מחוסר ילדים אחרי התעללות הנאצים בה).

על מצבת אשת דודה זה, הקבורה בנחלת יצחק, נכתב משפט על פי פסוק מישעיהו הנביא –

"הָעָם הַהֹלְכִים בַחֹשֶךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל, יֹֽשְבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶֽם". פסוק זה מתאים גם לחייה של נטה – לא רק לראות את תחילת האור בהקמת המדינה אלא לחיות בה חיים עשירים במשך עשרות שנים.

לפני כשבעים וחמש שנה ניסו הנאצים הארורים לסיים את חייה של נטה, אבל בזכות בורא עולם היא שרדה וחיה שנים רבות ומלאות.

נטע הלכה לעולם שכולו טוב בערב חג החנוכה, סמלי הדבר. חג זה, הניסים והאור שבו ליוו את נטה לכל אורך חייה. ואכן חג זה היה החג האהוב עליה.

בצאתה ממחנה ההשמדה, הגיעה לחורבות ביתה ומצאה בהריסות את החנוכיה של המשפחה שבורה. היא מסרה אותה לתיקון ומאז בכל שנה הדליקה בה את  נרות החנוכה.

נר קטן הדוחה חושך גדול, גם בצד האישי וגם בצד הלאומי.

יהיה הדברים לזכרה ולעילוי נשמתה

בתמונה: נטה והחנוכיה שניצלה